מאגר בית זית הוא מבחינות רבות סיפור ישראלי טיפוסי: פזיזות וליקויים בשלבי התכנון אבל לבסוף הצלחה בהפיכת המר למתוק.
המאגר המים המלאכותי נוצר בשנות ה-50 לאחר בניית סכר אשר היה אמור לעצור את הגשמים הרבים הזורמים בנחל שורק, ולתת להם לחלחל אל תוך האדמה כדי להעשיר את האקוויפר במי תהום טובים ואיכותיים.
האקוויפר הוא מקור מים תת קרקעי המורכב משכבות סלע המאפשרות מעבר מים ואגירתם על גבי שכבות סלע אטומות.
הכוונה במקרה זה היה להעשיר את האקוויפר המערבי של ירושלים הנקרא “ירקון תנינים” ומשתרע מהר הכרמל ועד לבאר שבע. אולם בשל טעויות בחישוב הגיאולוגי זרימת המים לא התנהלה כצפוי ונתגלה שהם לא זורמים ומשפיעים על האקוויפר. מאוחר יותר נתגלה שהמים בעצם זורמים לאזור נחל פרת בהרי יהודה, שזו לא הייתה הכוונה בכלל.
הטעות נבעה בשל פער בין קו פרשת המים הטופולוגי (דהיינו קצה ההר) לבין זה ההידרולוגי, דהיינו איפה המים בפועל מתפצלים. בד”כ השנים זהים אולם במקרה זה בשל שינויים שנגרמו על ידי השבר הסורי-אפריקאי נוצר פער בין השניים. שינוי קל זה הוא זה שיצר בעבר הרחוק את ים המלח, כאשר המים מהנחלים שבמזרח ארץ ישראל, אשר בעבר זרמו לים התיכון, החלו לזרום למקום הנמוך יותר, דהיינו אל ים המלח.
עם היוודע הסיבה לכישלון הפרויקט, הוחלט בכל זאת שלא להרוס את הסכר, כדי שמאגר המים יהווה לכל הפחות אטרקציה תיירותית בימות החורף. אכן, לאחר שיטפון הופך המקום למוקד טיולים ופיקניקים, עקב היותו האגם היחיד במרחב הרי ירושלים כולו.
