אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל – היא מדינת ישראל”. קשה מאוד לשמוע את המילים הללו מתוך מגילת העצמאות בלי להתרגש.
סיפורה של המגילה היא ממש בבואה של סיפורה של המדינה כולה. התוכן, המאבקים, הפשרות, התפירה (במובן המילולי והמטפורי) תלאי על תלאי, התעלומות הלא-פתורות, וכו’.
ישנם הפתעות רבות בסיפורה של המגילה. נזכיר למשל את העובדה כי בן-גוריון לא הקריא את הכרזת העצמאות מתוך המגילה, אלא מתוך דף רגיל, זאת היות והמגילה לא הייתה מוכנה בזמן, לאחר שהחליטו להקדים את ההרכזה מספר שעות לפני סיום המנדט הבריטי, כדי לא לפגוע בקדושת השבת.
המגילה עצמה שנחתמה על ידי הנוכחים במעמד ההכרזה, נחתמה בעצם כמגילה ריקה שנכתבה מאוחר יותר וכאמור נתפרה חלקים חלקים.
גם בהקשר של החתימות ישנם כמה דברים מעניינים. מעל שמו של מאיר וילנר ישנו רווח לא ברור. רוב ההיסטוריונים טוענים כי חיים וייצמן, אשר היה בחו”ל באותה העת, אמור היה לחתום שם, אך לאחר שהוא ראה כי אמנם קיים סדר אלף-בית בין החותמים אולם בן גוריון חתם בראש, טען שעליו לחתום לפני בן-גוריון, דבר שהאחרון התנגד לו. וכך נשאר מקומו של וייצמן ריק מחתימה.
כמו כן ישנה חתימה אשר ההיסטוריונים לא יודעים לומר למי היא שייכת. תחת חתימתו של סעדיה כובשי ניתן לראות “הכהן” אולם עולה שהוא לא זה שכתב את המילה הזו.
מאבקים רבים התקיימו לא רק לפני הכרזת המדינה בנוגע לנוסח, אלא גם לאחריה. המפורסם מכולם הייתה דרישה של הנציגים הדתיים לאזכר את שמו של הקב”ה, כמי שחולל את הנס העצום הזה, דבר אשר הנציגים הקומיניסטים התנגדו לו. הפשרה אשר התקבלה על כלום הייתה לאזכר את “צור ישראל” – ביטוי אשר ניתן לפרשו בצורה דתית וחילונית.
ובנוגע למיקומה של המגילה, שזו בעצם הייתה השאלה בגיליון הקודם, הנה לנו עוד נתון מפתיע. מזה שנים רבות שהמגילה לא מוצגת בשום מקום אלא שמורה בארכיון המדינה. זאת לאחר שנים בה הוצגה בכנסת והחלה להתפורר (לבנימין נתניהו, אותו ראיתם בתמונה, ניתנה האפשרות לראות את המגילה המקורית בארכיון). כיום קיים מאבק בין מספר מוזיאונים על השאלה למי עתידה להיות הזכות להציג את המגילה.
