מה חדש בבראשית?

פרשת בראשית היא נקודת הפתיחה. רגע ההזנק של הסיפור האנושי המסופר ע”י בורא עולם, לא במטרה לשתף אותנו בני האדם בסיבת הבריאה או להסביר לנו כיצד נברא העולם, אלא על מנת ללמד אותנו מהי הדרך הנכונה שיבור לו האדם בחייו עלי אדמות, כיצד יכונן יחסים עם הבריאה כולה, על הדומם והצומח, החי והחי המדבר. הסיפור כולו בא להכריז על שינוי גדול בתולדות העולם והאנושות. בורא עולם בוחר מסיבותיו הוא, להתגלות לבני האדם ולכונן איתם מערכת יחסים. בכלל דומה שהפרשה כולה עוסקת במערכות יחסים בין אדם לא-לוהיו, אדם לזולתו, אדם לעולם, אדם למשפחתו, אדם לעצמו ואלו נלמדים מתוך ניסוי וטעיה, הצבת גבולות ופריצתן.בתוך הסיפור הגדול אנו שומעים על היחידה האנושית הראשונה של איש ואשה, אדם וחוה ובעיקר סיפור האכילה האסורה מ”עץ הדעת טוב ורע”. דומה שההתרגשות שאחזה באדם בראותו את האשה:” זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה”, ההבנה העמוקה ש:” לא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ” עומדת למבחן. שאלת ה”מי אשם”? מרחפת באוויר, האחד מאשים את השנייה. בקריאה מדוקדקת של הפסוקים נראה כי השאלה “מי אשם?” כלל לא מעניינת את ריבונו של עולם. שופט כל הארץ מעוניין יותר במניע ובתגובות של הדמויות לשאלותיו. סיפור האכילה מעץ הדעת טוב ורע פותח בפעם הראשונה דו שיח בין הבורא לברואיו ובינם לבין עצמם. היכולת להשתמש בכח הדיבור המבחין בין אדם לחיה חייבת הייתה להתברר לאדם וחוה במלוא עוצמתה הבונה וההורסת. וחשוב להבחין בחידוש לעומת סיפורי המזרח הקרוב הקדום. אין כאן אדם נרדף הבורח מזעמו של אל המחפש להכותו. יש כאן לימוד לחיים, הכוונה לאדם וחווה לפשפש במעשיהם, לתקן ולהמשיך הלאה. האל הדובר עימם, אוהב אותם, נמצא איתם בזיקה שהרי, בצלם א-לוהים נבראו. הנחש הוא הניסיון, הוא הקולות האחרים שבתוכנו החוסמים את יכולתנו לשמוע את קולו של א-לוהים. הדיאלוג הבריא מאפשר התמודדות אמיתית גם עם טעויות. שאלתו של ה’ לאדם ברורה ואפילו רטורית :”הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ—אָכָלְתָּ…”תשובת האדם היתה צריכה להיות קצרה ופשוטה – אכן אכלתי. אך הוא בוחר לגלגל את הדברים לפתחה של האישה. שאלתו של ה’ לאשה מעניינת יותר, דומה שהוא מבקש להבין את המניע שלה: “מַה זֹּאת עָשִׂית” והיא עונה בשלוש מילים שאינן מתחמקות מהמעשה ומהשתלשלותו :”הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל”. בתגובתו של האל לדבריה אין התייחסות למעשה אלא תיאור של תוצאות המעשה בלבד. בתגובה לאדם כן מדגיש א-לוהים את החטא ולא רק את עונשו :”כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ“.  דומה כי אכילתו של אדם נתפסת כחפה ממשמעות ודבריו כהתחמקות.

בסופו של דבר שניהם נידונים לכאב וצער שיזכיר להם את המעשה, אולם מדרך הצגת הדברים עולה כאמור כי המניע גם הוא חשוב. מה היה המניע של האישה? ההייתה זו סקרנות בריאה ורצון עז לחיים מושכלים? מעניין שהיא זו  שתיקרא “אם כל חי” ומפיו של אדם המזהה בה פוטנציאל שאין בו.

בין כך ובין כך, הסיפור מביע את המתח שחווינו בתפילות הימים הנוראים רק לפני זמן קצר, ביכולתנו לבטא את צלם האלוקים שבנו, כדברי משורר תהילים :”ותחסרהו מעט מא-לוהים וכבוד והדר תעטרהו” או לשכוח ממנו ולהגיע למצב של “מותר האדם מן הבהמה אין”. מתח זה מלווה אותנו בחיינו ומאתגר את בחירותנו. יהי רצון שנהיה ראויים לאמון שהקב”ה נותן בנו.