הרב ישראל קרנגל, בעבר ראש כולל יוהנסבורג, תשס”ג
ממשה למדנו ענווה, מיצחק למדנו גבורה.
ענווה נתפסת תמיד ע”י אנשים כביטול עצמי, הדחקת “האני שלי” עד כדי פסיביות מוחלטת, לעומת גבורה הנתפסת תמיד כהחצנת האישיות, האקטיביות שבאדם.
ביהדות שני מושגים אלו מרכזיים, השאלה היא כיצד אנו יכולים לשלב את שני הניגודים הללו?
ההתמודדות עם שאלה זו מחייבת אותנו התמודדות כפולה.
ובעצם, בבסיסה עומדת בעיה בשני רבדים –
ברובד האישי – איך הפרט מסוגל להתמודד עם שני עקרונות מנוגדים אלו בו זמנית בחיי המעשה.
וברובד הכללי – איך מושפע כלל ישראל לאור שני העקרונות הללו –בעבר ובהווה.
“זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו והובא אל הכהן”(ויקרא יד,ב)
בפרשת השבוע התורה מצווה על המצורע, אשר נטהר מטומאתו, להביא עץ ארז ואזוב, כחלק מתהליך הטהרה.
“וציווה הכהן ולקח למטהר שתי-צפורים חיות טהרות ועץ ארז ושני תולעת ואזב” (שם ד”)
השילוב בין ארז ואזוב נראה תמוה, לכאורה –ארז הוא העץ החזק היציב ביותר, ואילו האזוב הוא שיח נטול כל חשיבות.
רש”י על האתר אומר “בעץ ארז – לפי שהנגעים באין על גסות הרוח …ומה תקנתו להתרפא? ישפיל עצמו מגאותו כתולעת ואזוב” (שם)
צרעת אינה מחלה טבעית כמו שפעת, אין לה קשר למצב הגופני של האדם החולה במחלה.
כל מחלה באה על הגוף בעקבות חולשה של “המערכת החיסונית” של הגוף. לעומת זאת, צרעת מתרחשת בגוף בעקבות חולשה של המערכת המידתית של האדם, כאשר “המערכת הרוחנית” של האדם נחלשת, הגוף נחשף לווירוס רוחני –צרעת.
לפי ההבנה הפשוטה ברש”י, ניתן להבין שאין מעלה חיובית בכך שהאדם יראה את עצמו כארז.
מכאן שהבעיה הרוחנית היתה גאווה (ומזה נובע עניין לשון הרע –שגורם לצרעת), ותהליך הטהרה מחייב את האדם לעשות מ טאמופזה לעצמו –להשתנות ממצב של ארז –גאווה, אל האזוב –ענווה.
אך במבט מעמיק יותר, ניתן לראות את תהליך הטהרה באופן שונה.
כפי ששמעתי מפי הרב עמיטל שליט”א בשם ה”צמח צדק” –הצרעת היא פגע הפוגע באדם כאשר הערך העצמי שלו ירוד, כאשר אין האדם בטוח בעצמו וביכולתו הוא משתמש בלשון הרע, כדי להשיג כח וחוזק מדומה לעצמו, ע”י החלשת מזולת.
עפ”י דבריו אלו של ה”צמח צדק” הבעיה באדם היא, שהוא חושב את עצמו כאזוב ולכן, התיקון יוכל להתבצע רק ע”י עמידה על האמת וחוזק פנימי –כארז.הסתירה, לכאורה, נראית כסתירה עקרונית בין שני הרעיונות, אך למעשה הם משלימים זה את זה.
אותו רעיון ניתן לראות בפס”: “ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את ד” אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשמע לאבתיך כיום הזה”(דברים ח”,יז-יח).
אם האדם יהיה מודע שמקור כל הכוחות שיש בו אינו ממנו, אלא מהאל, והוא המאציל מכוחו לאדם, הוא יוכל להתמודד מול העולם בשלמות. מצד אחד הוא יהיה כגיבור העומד מול העולם וקורא בשם ה”, ובטוח בכוחו – כארז, ומצד שני, בזוכרו את מקור הכוחות כולם, ידע שאין לו במה להתגאות מצד עצמו, ולכן הוא יהיה תמים עם אלוקיו – כאזוב, שאין לו דבר מצד עצמו.
הפס” בתהלים אומר “צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה שתולים בבית ה” בחצרות אלוקינו יפריחו”(תהלים צב/יג,יד)
אדם יכול להיות חזק כארז רק כאשר הוא יונק מתוך מעיינה של תורה, ואז הוא גם יגדל ויאדיר כח.
זוהי ההסתכלות מצד הרובד האישי, אותו עקרון תופס גם ברובד הכללי יותר. תחילתו של עם ישראל, בעצם, היא יציאת מצרים בכלל, וקרבן פסח בפרט.
מהות הנס בפסח טמונה ברעיון של האזוב. “ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף…” (שמות יב,כב) העקרון של הפסיביות. ככל שעם ישראל יהיה יותר פסיבי, כך הנס יהיה גדול יותר, ולכן בני ישראל מצווים למרוח את הדם –את העדות –באזוב, –באותה ענווה, אותו ביטול עצמי המתבקש לצורך אותו הנס.
בהגדה של פסח, בפזמון “דיינו”, אפשר לראות שתחילת דרכו של העם היא ביציאת מצריים, והיעד הוא בבניית בית הבחירה –”אילו הוציאנו ממצרים…אילו הכניסנו לארץ ישראל ולא בנה לנו את בית הבחירה דיינו”
שלמה מצווה על בניין ביהמ”ק. הדבר הראשון עליו הוא מצווה הוא, הבאת ארזים – “והנני אמר לבנות בית לשם ה”…ועתה צוה ויכרתו לי ארזים מן הלבנון”(מלכים א” ה”,יט,כ) –אותו ארז המסמל כח שבעצם מייצג את כל מלכות שלמה, כח רוחני עם כח גשמי.
גם ברובד הלאומי אנו רואים שאנו צריכים איזון בין העקרונות השונים, כעם התחלנו את דרכנו כאזוב ואנו הולכים לקראת יעדינו כארזים.
בעזרת ה” נהיה כולנו בבניין הבית השלישי חזקים כארז וענווים כאזוב.
