אמנם ים המלח שופע בכמויות עצומות של מלח, אבל עבור מפעלי ים המלח האוצר האמיתי הם חומרים מינרליים אחרים הנמצאים שם, בעיקר אשלגן וברום. שניהם מוצרים חשובים בתחומי החלקאות והתעשייה. חציבת המוצרים הללו החלה בהקמת “חברת אשלג ארץ-ישראלית” בשנת תרפ”ט-1929 על בסיס זיכיון שניתן על ידי רשויות המנדט הבריטי. מנהלה הראשון של החברה היה משה נובומייסקי, יהודי יליד סיביר אשר למד לימודי הנדסת מכרות ואשר היה יושב ראש המועצה של יהודי סיביר. כבר בתחילת המאה ה-20 שמע, חקר וחלם על אפשרויות הכרייה בים המלח ונוצר קשר עם הרשויות האות’מניות בהקשר הזה. בשנת תרע”א-1911 הגיע ארצה לראות מקרוב את האפשרויות השונות אך רק לאחר מלחמת העולם הראשונה הצליח לעלות עם כל משפחתו ארצה.
בזמן מלחמת העצמאות נעצרה לחלוטין פעילות הכרייה היות ועובדיו היהודים של המפעל עזבו את המקום, אולם בשנת תשי”ב-1952 הקימה הממשלה את מפעלי ים המלח. מאוחר יותר היא נהפכה להיות חברת בת של “כיל – כימיקליים לישראלים”. החברה הייתה חברה ציבורית עד לשנת תשנ”ב-1992 עד אשר החברה רכשה את מניות הציבור וכך הפכה להיות חברה פרטית.
קיימת ביקורת ציבורית קשה על היחס בין הרווחים העצומים של חברת כיל מאחד מאוצרות הטבע המשמעותיים ביותר של המדינה, לבין התמלוגים היחסית נמוכים המשולמים לקופת המדינה. כך או אחרת, ים המלח, הנקרא בשפות אחרות גם ‘ים המוות’ מהווה עבור מדינת ישראל מקור להרבה חיים.
