הרב אבי גולדברג, ראש כולל, ממפיס

פרשתינו היא אחת משתי הפרשות בתורה שבשמן מופיע המילה חיים- פרשת חיי שרה ופרשת ויחי. לא בכדי הוא ששתי הפרשות נמצאות בספר בראשית, מכיון שזהו הספר שעוסק בתחילת החיים, בבריאתם ובמידה מסויימת בהגדרת החיים.

שתי הפרשות הללו מתארות דווקא את סוף החיים, את הפרישה מהחיים. מדוע אם כן הם אלו שנקראות חיים?

כשבאים לברר מהי המשמעות של “חיים”, עלינו להבדיל בין ההגדרה המדעית לבין ההגדרה התורנית. אמנם חיים על פי המדע פירושם אוסף התנועות של הגוף והיכולת לנוע (ואולי לנשום) ולהתקיים, אבל מבחינה תורנית חיים הינם חיים רק כשהם בעלי משמעות. המשמעות הערכית היא החיים. כבר מן ההגדרה הראשונה כשבורא החיים נפח “נשמת חיים” באדם הראשון, נאמר “ויהי האדם לנפש חיה” – האדם כולו נהפך לנפש חיה. ר’ חיים מוולוז’ין בספר “נפש החיים” מעיר שלכאורה הפסוק היה אמור להיות – “ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי באדם לנפש חיה”, אבל כתוב ויהי “האדם” לנפש חיה – כלומר כל חלקי האדם (ולא רק הנשמה) נהפכו להיות נפש חיה. רבים מכירים את תרגומו המפורסם של אונקלוס על פסוק זה, שאחרי הדיוק של ר’ חיים מוולוז’ין נראה מובן יותר. בתרגום אונקלוס מפורש שמה שכשהתורה אמרה שבאדם נהיית רוח חיים, הכוונה לכוח הדיבור, רוצה לומר שחיים הינם המשמעות של הדברים ולא סתם כוח הקיום והתזוזה. הדיבור הוא ביטוי ליכולת נעלה של האדם, יכולת שכלית, יכולת של הבחנה וחיבור.

תפיסת החיים בצורה הזאת היא גם זאת שמסבירה את מאמר חז”ל המפורסם – “צדיקים במיתתם נקראו חיים … רשעים בחייהם קרויין מתים” (ברכות י”ח). חייהם של הרשעים הינם חסרי משמעות גם אם כרגע הם נושמים, זזים ופועלים. רשעים הינם המחריבים את העולם, ובוודאי שלא תורמים לו משמעות חיובית. לעומתם הצדיקים במיתתם וקל וחומר בחייהם מוסיפים לעולם, תורמים לו ואפילו אם ברגע נתון אינם נושמים או זזים – המסר שלהם חי. חז”ל גם אמרו ש”שפתותיהם של צדיקים דובבות בקבר”, כלומר גם אם כרגע הצדיק אינו חי בהגדרה המדעית, המסר והתרומה החיובית שלו לעולם עדיין ברי השפעה.

בכמה ביטויים בספר בראשית אנו נפגשים עם הגילוי של משמעות החיים. על אברהם נאמר “ואברהם זקן בא בימים” (כ”ד, א’), ביטוי שמופיע שלוש פעמים בתנ”ך (מופיע פעם נוספת ברבים על אברהם ושרה יחד) – לגבי יהושוע בן נון, ולגבי דוד המלך. בחז”ל ישנו הסבר לביטוי זה, המסביר שימיו של אברהם כולם “באו” איתו. במילים אחרות, לא היו ימים מיותרים, ימים שלא היתה להם משמעות, בחייו של אברהם. אברהם הגיע לזקנה, וכל ימיו היו איתו, כי כולם היו משמעותיים. חז”ל עמדו גם על ביטויים כגון “ימי שני חיי אברהם אשר חי” (כ”ה, ז’) אצל אברהם ומואחר יותר גם אצל יעקב. גם בתיאור שנותיה של שרה מצאנו “ויהיו חיי שרה …שני חיי שרה” (כ”ג, א’). במקומות אלו דרשו חז”ל דרשות על משמעות החיים של צדיקים אלו. אפילו אצל ישמעאל ישנו פירוש אחד של חז”ל בעקבות הביטוי בתורה “ואלה שני חיי ישמעאל…” (כ”ה, י”ז) שישמעאל חזר בתשובה.

חז”ל למדו שישנם שלוש עבירות שעליהם צריך למסור את הנפש. ההלכה הזאת קשה לעיתים להבנה בעיני בני אדם המתקשים להבין איך יכול להיות ערך שהוא גבוה יותר מערך החיים. אכן, ערך החיים עליון ביותר במוסר הכללי וביהדות. התורה צוותה אותנו את ההלכה של “וחי בהם”, שבכל מצוות התורה יש לדחות את המצווה על-מנת להציל חיים. אבל לחיים עצמם ישנו ערך רק כשהם משמעותיים וקשורים לנותן החיים. לכן כשיש ניגוד בין ערך החיים לבין שלושה ערכים שהם בסיסיים יותר, קדומים יותר, ערכים שמבטאים את נותן החיים עצמו אז יש למסור את החיים בעצמם. חיים מוגדרים על-פי משמעותם! (בשעת גזירות ושמד יש למסור את החיים על כל מצווה…).

בפסוק המופיע בספר דברים נאמר: “ואתם הדבקים בה’ אלוקיכם חיים כולכם היום” (דברים ד’, ד’). כל עוד החיים משמעותיים וקשורים בנותן החיים, ביסוד עליו החיים מושתת, אז הם נקראים חיים באמת, חיים כולכם היום.

לשמחתינו ולצערינו זכינו בימינו לחיילים אמיצים הלוחמים בצבא שלנו. 2000 שנות גלות חיכינו לחיילים משלנו, שיוכלו לקיים את הלכות התורה, ובהם ההלכה של מסירות נפש. במלחמות של “עזרת ישראל מיד צר” (רמב”ם, הלכות מלכים), ישנו ציווי של מסירת החיים למען עם ישראל. מעשים של גבורה וקידוש ה’ עליהם אנו שומעים לצערינו מידי פעם – נותנים משמעות אמיתית לחיינו בהווה. מעשים אלו מזכירים לנו כתמרורים שיש להיות דבקים בנותן החיים בכדי שחיינו יוגדרו חיי אמת.