הרב אפרים זיק, ראש כולל, לימה, תשס”ה

מצוות תפילין נזכרת, כידוע , בארבע פרשיות בתורה .פעמיים בפרשתנו פרשת בא (‘קדש ‘ ו ‘והיה כי יביאך ) ופעמים בספר דברים (‘שמע ו ‘והיה אם שמוע’). המעיין בספר החינוך יתפלא לראות שלא מנה את מצוות תפילין בפרשת בא אלא רק בפרשת ואתחנן הואיל בעל ספר החינוך לבאר מצווה זו . ההנחה הפשוטה והמקובלת היא שמצווה תתפרש כבר בהופעה הראשונה שלה בתורה . ואכן הרמב”ן רבו של ‘החינוך’ מפרש את מצוות תפילין בפרשתנו , ובספר דברים מסתפק הוא בהפניה לנזכר קודם לכן. מדוע אם כן דחה ‘החינוך’ את העיסוק במצוות תפילין ?

דומני, שהסיבה לכך נטועה בשורש (טעם ) המצווה כפי שסובר החינוך . שורש המצווה הוא “לפי שהאדם בהיותו בעל חומר ימשך בהכרח אחר התאוות כי כן טבע החומר לבקש כל ההנאות אליו …אם לא שהנפש שחננו הא-ל תמנענו לפי כוחה מן החטא , ולפי שהיא רחוקה מאד מגבולה שהיא השמים לא תוכל לו ויגבר כוחו עליה תמיד לכן היא צריכה על כל פנים הרבה שומרים לשומרה … ורצה המקום לזכותינו אנחנו עם הקודש , וציוונו להעמיד שומרים גיבורים סביב לה והם שנתצטיונו לבל נפסיק דברי תורה מפינו יומם ולילה , ושניתן ארבע ציציות בארבע כנפות כסותינו ומזוזה בפתחינו והתפילין בידנו ובראשינו , והכל להזכירנו למען נחדל מעושק ידינו ולא נתור אחרי ענינו ואחר יצר מחשבות ליבנו ” ע”פ הסבר זה מובן מדוע מנה החינוך מצווה זו יחד ובצמוד לשאר ‘השומרים והמזכירים ‘ מצוות לימוד תורה (תיח) מצוות קריאת שמע (תיט) ומצוות מזוזה (תכא) הנזכרים בפרשת ואתחנן . הרמב”ן מטעים את מצוות תפילין באופן שונה “שתכתב על ידך ועל בין עיניך יציאת מצרים ותזכר אותה תמיד למען שתהיה תורת ה’ בפיך לשמור מצוותיו ותורתיו כי הוא אדניך הפודך מבית עבדים” וממשיך הרמב”ן לבאר גודל זכרון יציאת מצרים שהיא מופת על חידוש העולם ועל ידיעת הבורא והשגחתו , ואם כן מן הראוי לבאר מצווה זו בסמוך ליציאת מצרים ולמצוות הפסח.

ודומה שאכן שני גורמים עלולים להטות יהודי מן הדרך הספק והשגרה . הספק מנקר בראש ומטעה את האדם לכחש באמונתו , והשגרה הגורמת לשעמום הלב המביא להתגברות היצר המתעה את האדם לסור מן הדרך אל החטא .

וכנגד זה הקב”ה כרופא אומן הקדים לנו רטיה תפילין של ראש כנגד המח ותפילין של יד כנגד הלב והמעשים, המשמשים לנו מחד כרסן ומאידך כעבותות אהבה בבחינת “שימני כחותם על ליבך כחותם על זרועך”