העיר שכם כיום הינה העיר הפלסטינית השניה בגודלה (אחרי רמאללה) עם כ-127,000 תושבים, אולם לשכם כמובן שורשים יהודיים איתנים.
העיר שוכנת באחד המקומות האסטרטגיים ביותר בארץ ישראל, על קו פרשת המים הארצי ועל צומת דרכים המחברת בין מישור החוף לבקעת הירדן ועבר הירדן, ועל דרך ההר המחברת את ארץ ישראל מהגליל ליהודה דהיינו בהצטלבות הדרכים צפון-דרום מזרח-מערב.
שכם הייתה עיר מרכזית עוד לפני הגעת אברהם אבינו לארץ, וזוהי העיר הראשונה אליה הגיע אברהם. יעקב אבינו שלח את יוסף לשכם לראות בשלום אחיו ולבסוף גם הוריש את שכם ליוסף בנוסף על נחלתו הכפולה בארץ ובה, כידוע, נקבר.
עוד לפני כניסתם לארץ נצטוו בני ישראל להגיע לאזור שכם, בין הר עיבל להר גריזים לקיים שם את טקס הברית דרך הברכות והקללות.
מאז עליית סנחריב וחורבן ממלכת ישראל ועד היום התקיימו חיים יהודיים בשכם רק לעיתים רחוקות ובאופן מצומצם יחסית, והחל מתחילת המאה ה-20 לא גרו יהודים בה בכלל. בתקופת המנדט הבריטי העיר גדלה והתעצמה, ולאחר הקמת המדינה, בעקבות בנית מחנות פליטים באזור העיר נהפכה לאחת המרכזיות ביותר.
על פי הסכמי אוסלו בין ישראל לרשות הפלסטינית, שנחתמו בשנת 1995, עברו שכם וסביבתה לידי הרשות, והן נכללות בתחום האוטונומיה המוחלטת (“שטח A”), עם ממשל עצמי לכל דבר. במשך שנים רבות ובעיקר במהלך האינתיפדה השניה הייתה שכם ספקית מרכזית של מחבלים מתאבדים. בשנים האחרונים מגמה זו דעכה בהחלט.
העיר נקראת בערבים נאבלוס שזה שערוב של השם היווני ניאו-פוליס דהיינו העיר החדשה.