?שתי ספינות ושני קברניטים – את מי משבחים

במדרש רבה על פרשתנו מובא (יא, ג):

דבר אחר: נח אמר למשה: אני גדול ממך, שניצלתי מדור המבול. אמר לו משה: אני נתעליתי יותר ממך. אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך, אבל אני הצלתי את עצמי והצלתי את דורי כשנתחייבו כלייה בעגל; מנין? שנאמר: ‘וינחם ה’ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו’.

לְמה הדבר דומה? לשתי ספינות שהיו בים והיו בתוכן שני קברניטין, אחד הציל את עצמו ולא הציל את ספינתו, ואחד הציל את עצמו ואת ספינתו. למי היו מקלסין, לא לאותו שהציל את עצמו ואת ספינתו?! כך נח לא הציל אלא את עצמו, אבל משה הציל את עצמו ואת דורו. הוי ‘ואת עלית על כולנה’.

שתי שאלות עולות למקרא מדרש זה:

הראשונה – שאלה טכנית כללית. בכל מקרה בו חכמינו מביאים משל, צריך לנסות להבין לשם מה הובא המשל, ומה הוא תורם להבנת העניין? מה היה חסר אילו היה מובא הנמשל על ההבדל שבין נח למשה בלבד?

והשניה – לעצם הענין. אומר משה לנח: “אבל אני הצלתי את עצמי והצלתי את דורי כשנתחייבו כלייה בעגל”. מה פירוש דברי משה “הצלתי את עצמי”? ממה בדיוק הציל משה את עצמו? לפי המדרש מדובר כאן על חטא העגל. האם משה היה אמור להיענש על חטא העגל? להפך! הרי שם הקב”ה אומר לו, תן לי להשמיד את כל העם ואותך אעשה לגוי גדול! אם כן, מה פשר דברי משה “אני הצלתי את עצמי”, על איזו הצלה עצמית הוא מדבר?

נתחיל במשל. שאלנו לשם מה בא הנמשל על הקברניט והספינה? ובכן, הספינה היא חפץ דומם. מי שנותן לספינה את הכח להתקיים על פני המים, הוא הקברניט. אם ינהג אותה לכיוונים הלא נכונים – היא עלולה לעלות על שרטון ולטבוע. אף אם יצליח הקברניט להחלץ מן הספינה הטבועה בשלום, למי יקלסו? אך ורק לקברניט שהצליח להציל את ספינתו ולהביאה אל חוף מבטחים. קברניט שטבעה ספינתו, אע”פ שאת עצמו הציל, הרי זה כישלון שלו. הוא מנהיג הספינה, והיה אם טבעה – הלא הוא נכשל כמנהיג. זוהי הנקודה שלשמה הובא המשל. ההבנה שהאוניה איננה סתם משהו יקר ערך, אלא שהיכולת שלה להישמר, מראה על כושר ההנהגה והיכולת של רב החובל.

כעת עלינו ליישם דברים אלה לגבי משה רבינו בנמשל. משה אומר: “אני הצלתי את עצמי והצלתי את דורי”. שאלנו, ממה הציל את עצמו? הציל גם הציל, כי על פי משל האניה, הציל משה את עצמו מכשלונו כמנהיג. אילו הייתה נגזרת גזירת שמד על עם ישראל, היה זה גם ואולי אף בעיקר, כשלונו של מנהיגם הדגול – של משה רבינו.

וזהו המסר העולה מן המדרש: האחריות המוטלת על המנהיג הינה כבדת משקל. הוא מנהיג האניה, ובאחריותו להביא אותה למקום מבטחים בעת סערה.

הדבר הזה נכון כלפינו, שליחי תורה מציון. נשלחנו להנהיג קהילות. איננו צריכים להיטמע בקהילה, אלא להוביל אותה קדימה, להעלות את הרמה הרוחנית בקהילה, ולא רק “לזרום” איתם. יש לנו ערך מוסף כשליחים המגיעים מארץ הקודש. והערך המוסף הזה צריך לבוא לידי ביטוי, באהבת הארץ ובאהבת התורה.

וכן הדברים נכונים לגבי כל אחד ואחת בביתו. כל אחד ואחת מאיתנו הוא מנהיג בביתו, מנהיג את משפחתו, את ילדיו. איננו צריכים “לזרום” עם מה שהילדים רוצים, אין אנו באים רק לשמר את הקיים ולכבות שריפות. אלא להיות אלו שמובילים אותם כלפי מעלה, להביא אותם להשגים רוחניים, ולרומם אותם. כל אחד מאיתנו הוא רב החובל של הספינה שלו.