בפרשתינו ,פרשת ויצא, אנו לומדים על חלומו של יעקב
“וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ:
וְהִנֵּה ה’ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְדֹוָד אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ:
וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ:
וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ”
הדימוי של סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, וההבטחה ליעקב שעוסקת בברכת הזרע והשיבה לארץ ישראל, מראים בעליל את תפקידו של יעקב שעתיד להיות בחינת סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ועתיד לבנות את משפחתו -בית ישראל ולשוב לארץ הקודש.
ואכן מצאנו בזוהר ובעקבותיו בפרשנים שמסבירים ש“ְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִיםבּוֹ” כוונתו שיעקב הוא הסולם ובו [בזכותו] מלאכי אלוקים עולים ויורדים.
יסוד זה שיעקב הוא בחינת סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, כלומר נטוע בעולם העשיה ויחד עם זאת יונק ומחובר לעולמות רוחניים מכוח שנשמת ה’ באפיו, הוא יסוד מוסד בהבנת תפקידו של יעקב ותפקידינו כבני ישראל לדורות. כל אחד מאיתנו חייב להבין שהוא עצמו הוא בחינה של סולם שצד אחד נטוע ומחובר לעולם העשיה ולמציאות היומיומית, אך מאידך, תפקידו הוא לחבר עולם זה למקורו ושורשו אל השמים.
עקרון אמוני זה מבוטא גם בדברי חז”ל ש “האבות הם מרכבה לשכינה” [ילקוט שמעוני רמז קלו],שהאבות היוו את נקודת החיבור של הקב”ה לעולמנו.
ענין זה, של חיבורו של עולמנו לקדושה, עובר דרך לימוד בתורה ודרך מעשה המצוות ושאר מעשים שאנו פועלים בעולם.
אחת הסוגיות שנוגעת בשאלה זו במובנה המעשי והערכי היא הסוגיא של “תלמוד ומעשה”.
סוגיא זו מנסה לנתח מה הדרך הנכונה של היחיד לחבר תורה ומעשה יחדיו למציאות של שלימות אחת.
הגמרא במסכת קידושין [דף מ:] מביאה מחלוקת בענין:
“וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה ר”ע ואמר: תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה…”
הכרעת הגמרא שתלמוד גדול כי התלמוד מביא לידי מעשה, יש בה מעין סתירה פנימית כי בטבע העולם דבר המביא לידי דבר, הראשון הוא בחינת אמצעי והשני הוא בחינת מטרה.ואם כך משמע שהמעשה גדול ואילו ההצהרה היא שהלימוד גדול.
אכן כך מקשה התוס’ במקום.
רש”ילא נכנס להכרעה ערכית בין תלמוד ומעשה ומפרש בכיוון פרגמטי שתלמוד קודם כי כך “נמצאו שניהם בידו”-כך יש סיכוי להגיע גם ללימוד וגם למעשה בעוד שהדרך ההפוכה אין לה עתיד לא מבחינת לימוד ולא מבחינת מעשה.
לעומתו בעלי התוס’ אכן מדגישים שיש לחלק בין מצבים שונים,ומביאים שני תירוצים בענין:
1. ללמוד לעצמו לעומת מעשה, המעשה גדול, אך ללמד לאחרים התלמוד גדול.
2. באדם שכבר למד הרבה, המעשה גדול, אך אדם שלא למד עדיין, הלימוד גדול.
ההבדל בין שני התירוצים הוא חשוב ביותר, שהרי התירוץ הראשון מדבר על הכרעה ערכית בין השניים, אך התירוץ השני מעבירנו לפסים של קדימויות [ואכן, כך משמע מלשון הירושלמי שם הדיון נכתב בלשון של “מה קודם “.
הרמב”םבמשנה תורה [הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה ג]מכריע חד משמעית הכרעה ערכית שכמובן שהיא גם במישור של קדימויות:
אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה, לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום.
וכך נפסק גם לךמעשה בדברי השו”ע [יורה דעה סימן רמו סעיף יח]:
ת”ת שקול כנגד כל המצות. היה לפניו עשיית מצוה ות”ת, אם אפשר למצוה להעשות ע”י אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו.
ללמדנו שלהלכה נפסק שאין לך מצוה גדולה כלימוד תורה אך ערכה של תורתנו שהיא תורת חיים,ולכן שאין דרך לקיים את המצוה ע”י אחרים יש ענין להירתם ולעשותה [והכרעה זו נכתבה במפורש בירושלמי ובבלי ואכמ”ל].
ממילא סגולתה של תורתנו שהיא מביאה לידי מעשה, ומכוחה ניתן לרומם את עולם העשיה כולה למדרגה של קדושה.
כך שבעזרת הלימוד והעשיה החינוכית והערכית נזכה בע”ה להיות סולם מוצב ארצה שראשו מגיע השמימה.
