כיום מרצה לתנ”ך ולחינוך במכללת שאנן
זכינו לפגוש את משה רבינו לאורך ארבעה חומשים בתפקידים רבים. הוא היה מושיע ונביא, מורה הוראה ומורה דרך, שופט וכהן, ועתה בפרשת “וילך” משה ניצב בתפקיד חדש – סופר. שני דברים כותב משה עבור עם ישראל לדורות עולם, הוא כותב את “הַתּוֹרָה הַזֹּאת” וגם את “הַשִּׁירָה הַזֹּאת”. “הַתּוֹרָה הַזֹּאת” היא כל חמישה חומשי תורה, ואילו “הַשִּׁירָה הַזֹּאת” היא האזהרה החמורה של שירת האזינו. דמיון רב יש בשפה בה מתארת התורה את שתי הכתיבות, אולם ניגוד חריף קיים בין התוכן והמטרה של שני הטקסטים. נפתח בניגוד וממנו נעבור לדמיון.
“הַתּוֹרָה הַזֹּאת” מציבה את דרך החיים הראויה, הן מבחינת עולם הרגש כלפי ה’ – “וְיָרְאוּ אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם”, והן מבחינת המעשים הרצויים: “וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת” (יב), ואילו השירה מזהירה מפני הסטייה מן הדרך, ומציבה בפנינו את הענישה הקשה במקרה שיפרו את הברית עם ה’. התורה מציגה את האידיאל ואילו השירה מזהירה מפני החטא. למרות שתי תנועות הנפש המנוגדות, השפה וההתרחשות סביב שתי הכתיבות דומות מאד, התורה והשירה נכתבות ונלמדות (ט-יג כב) והן עדות עבור עם ישראל (יא כא כו כח). התורה והשירה צריכות להיקרא באזני העם (יא כח ל), בפומבי: “הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ” (יב), וכך גם “הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כׇּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם” (כח), וזה נעשה “עַד תֻּמָּם” (כד ל).
יש לציין שכל אחד משני הביטויים מופיע חמש פעמים בפרשת וילך כמבוא לשירת האזינו, וכל אחד מהם מופיע פעם אחת נוספת בפסוקי החתימה של שירת האזינו. הדמיון המילולי וכן החזרה המדוייקת מכוונות אותנו לשים לב להקבלה הניגודית שבין שני הביטויים ושני הרעיונות.
אם נעמיק בהשוואה נגלה שהתורה והשירה לא עוסקות רק בתיאור של עשיית טוב לעומת עשיית רע, אלא מתמקדות במערכת יחסים עם הקב”ה שבאה לידי ביטוי בשמירת הברית, ספר התורה מונח “מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה’ אֱלֹהֵיכֶם” (כו), והשירה מזהירה מה יקרה אם חס וחלילה עם ישראל “הֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ” (טז).
חשיבות הקשר, מעבר למעשה המצוות, מודגשת בביטוי נוסף המופיע בהקשר לתורה ולשירה – פני ה’. משה מצווה לקרוא את “הַתּוֹרָה הַזֹּאת” פעם בשבע שנים במעמד הקהל בו כל עם ישראל מתכנס במקדש “לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ” (יא), לעמוד נוכח ה’, להתיצב בפניו ולהרגיש שהוא רואה אותנו. בניגוד לכך, “הַשִּׁירָה הַזֹּאת” מזהירה את העם שחטאים עתידיים עלולים להוביל לרגש נורא של ה’ כלפי ישראל – “וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא”, והתוצאה המעשית תהיה אסון: “וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת” (יז).
העולם הדתי כולל בתוכו מצוות שהן התנהגויות רצויות ושגויות, אבל הן רק קצה הקרחון הבולט מעל פני המים, עמוק עמוק יש מאמץ לבניית מערכת יחסים עם הקב”ה, יש שאיפה לפגוש את ה’ דרך קיום המצוות ודרך החיים. המציאות הרצויה היא קיום מצוות המובילות למפגש עם פני ה’, אך בעקבות חטא עלול ה’ להסתיר פניו מעמו.
מגדלור נועד להזהיר מסכנה ובו בזמן גם לכוון לנתיב הפלגה בטוח. התורה והשירה הם שני פנים של המגדלור, “הַשִּׁירָה הַזֹּאת” היא האור האדום המהבהב המזהיר מפני התרסקות על הסלעים, מפני אבדן הדרך והסתר פנים נורא. לעומת זאת, “הַתּוֹרָה הַזֹּאת” היא הזרקור המאיר את הדרך מראש המגדלור, ומכוון אותנו לחוף מבטחים, לזכות באור פני ה’.
נחתום בדברי דוד המלך אותם אנו אומרים בתקופה זו פעמיים בכל יום, דוד מתחנן: “אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי”, ובו בזמן גם משתוקק: “אֶת פָּנֶיךָ ה’ אֲבַקֵּשׁ” (תהלים כ”ז, ח-ט).