לידת הנבואה

הרב ד”ר משה פינצ’וק
ראש כולל לשעבר במלבורן (תשנ”ט – תשס”א)
כיום ראש בית המדרש המכללה האקדמית נתניה

לידת הנבואה

הרמב”ם (הל’ יסודי התורה ז/ז) עמד על שתי המשמעויות שבמעמד הנביא:

“הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד להרחיב לבו ולהוסיף דעתו עד שידע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים, ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה לכונן אותם ולהודיעם מה יעשו או למונעם ממעשים הרעים שבידיהם”.

א.הנביא בדרגה רוחנית אישית גבוהה של זיקה וקשר עם הקב”ה.

ב.הנביא הוא מקור סמכות, כלי ואמצעי בעזרתו הקב”ה מעביר את דבריו ומסריו לבני אדם.

הנביא כמקור סמכות נידון כאן יחד עם שאר מקורות הסמכות בעם ישראל. פרשתנו מגלה טפח מפתיע בנסיבות לידת הנבואה כסמכות:

במתן תורה בני ישראל מרגישים שאינם מסוגלים לעמוד בחוייה של שמיעת דבר ה’ ובפיהם בקשה נועזת: “ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות” (שמות כ/טז). הם מבקשים לוותר על שמיעת דבר ה’ באופן בלתי אמצעי ומבקשים מתווך בינותם.

מתברר שבקשה זו אינה ארוע חד פעמי שנידון לשקוע בתהום הנשיה, יש לה השלכות ותוצאות מרחיקות לכת:

נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה’ אלקיך אליו תשמעון. ככל אשר שאלת מעם ה’ אלקיך בחרב ביום הקהל לאמר לא אסף לשמע את קול ה’ אלקי ואת האש הגדלה הזאת לא אראה עוד ולא אמות. ויאמר ה’ אלי היטיבו אשר דברו. נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו”. דברים יח/יד-יח.

כדי למלא את בקשתם, מחדש הקב”ה מושג ומוסד ביהדות את הנבואה כמקור סמכות.

בני ישראל מקבלים על עצמם להאמין ולקבל את דברי הנביא כמתווך וכסמכות:

“קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה’ אלהינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה’ אלקינו אליך ושמענו ועשינו“.  דברים ה/כד.

הרמב”ן מדגיש נקודה זו (דברים יח/טז)[1] :

“כאשר אמרו קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה’ אלהינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה’ אלהינו אליך ושמענו ועשינו, אז קבלו להאמין בנביאיו ולשמוע ולעשות ככל אשר יצוה השם על ידם. ולכך אמר בכאן נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה’ ותאמין בו כאשר אתה מאמין בי, כי כן שאלת להיות דברי השם עמכם על ידי ושתשמעו אלי, אם כן האמינו גם כן בשאר הנביאים הבאים אחרי, כי כמוני כמוהם. וזה טעם הטיבו אשר דברו להאמין בנביאי, וכן אעשה להם לדורותם. ויתכן שהיתה שאלתם שם לדורות, וקבלתם שאמרו לשמוע ממשה באמרם, ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו גם כן לדורות עולם”.

כשאנו קוראים על פסח שני ועל ירושת הבנות זה מפתיע שהקב”ה כביכול יוצר ההלכה על פי צרכי ובקשות בני ישראל. כאן למדנו מעבר לכך, אף מוסד הנבואה, אחד המוסדות היותר נעלים וקדשים נוצר לבקשת בני ישראל.

ברצוני לערוך כעת ניסוי מחשבתי. בהיסטוריה למדנו שאין לשאול: “מה היה אילו…”. אבל כשלומדים חומש דווקא שאלה זו היא לעתים מאירת עיניים. על כן ברצוני לשאול: מה היה קורא אילו לא ביקשו בני ישראל: “קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה’ אלהינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה’ אלקינו אליך ושמענו ועשינו“? הרשב”ם (שמות כ/טז) נותן את התשובה הפשוטה: “דבר אתה עמנו, ואילמלא שאמרו כך, יש לומר שהיה אומר להם הקב”ה כל המצות מפיו”. אם בני ישראל היו שומעים את כל התורה מפי הגבורה מה היה תפקידו ומעמדו של משה רבינו? הוא לא היה משה רבינו אלא רק משה מלכנו או מנהיגנו? כותב העמק דבר (שמות כ/טז): “והנה כסבורים היו שרצון ה’ לדבר עם כולם כל התורה שבכתב ורק קבלות בע”פ יהיה עם משה לבדו”. היתה אמורה להיות הבחנה חדה וברורה בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. כעת שאף משה רבינו השתתף בתורה שבכתב נוצר ערבוב בין התחומים. לקורא אותיר לחשב מה משמעות הדברים וכמו כן להשוות בין תגובת משה לבקשת בני ישראל (דברים ה/כג וברש”י) לתגובת ה’ לבקשה זו.