הרב בנימין קראוס, ראש כולל, פרת’,
אחת המצוות שמופיעות בפרשת השבוע היא מצוות שעטנז- “לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו” איסור ערבוב בבגדים של חוטי צמר עם חוטי פשתן.
מה מייחד את שני סוגי חוטים אלו? ולמה האיסור הזה חל רק לגבי פרטי לבוש?
הרש”ר הירש בפירושו על התורה מבאר שהלבוש אינו דבר מיקרי, התלוי רק באופנה ובמצאי. הלבוש מבטא את האופי האנושי של האדם ודרכו הוא מביא לידי ביטוי את השתייכותו התרבותית, את יחסו לסובב אותו (האדם מתלבש באופן שונה כאשר פוגש אנשים שונים וכאשר נמצא במצבים שונים) וכמובן מביא לידי ביטוי את טעמו ואופיו. רעיון זה אנחנו מוצאים בדבריו של ר’ יוחנן במסכת שבת דף קיג ע”ב “דר’ יוחנן קרי למאניה מכבדותי “- ר’ יוחנן קרא לבגדיו “אלו שמכבדים אותי”.
אנחנו צריכים לבטא דרך הלבוש את האישיות שלנו, המכירה בהבדל בין צמר לפישתים. ומהו הבדל זה? הצמר הוא תוצר של עולם החי- הצאן. לעומת זאת, הפשתן הוא תוצר של עולם הצומח. בנפש האדם עולם הצומח הוא החלק הזן שבו שמתמקד בקיום הבסיסי של הגוף, ועולם החי הוא יכולת התנועה ופעולת החושים שהוא אצל האדם הביטוי הנמוך יותר לנפשו ונשמתו. אין לו לאדם לטשטש את ההבדלה הברורה בין שני חלקים אלו שבנפשו, ולעולם צריך להיות ברור שהחלק המזין – הצמחי, כפוף לחלק החיוני – החיותי שבו. כפי שמבטא זאת הרש”ר הירש- מי שמנמיך את היסוד החיוני שבו לעולם התזונה והצומח בלבד, באותה מידה הוא מתנתק מהקב”ה שאליו הוא היה צריך להפנות את כוחותיו החיוניים. את ההבדלה הזו האדם צריך לבטא דרך הלבוש- הביטוי לאישיותו.
אולם, אנחנו רואים שישנם יוצאים מן הכלל, ושבהם איסור שעטנז אינו בתוקף. בלבישה של מצווה, בלבישה של קדושה, האיסור של עירבוב צמר ופשתים יחדיו כבר אינו בתוקף. מצוות ציצית ובגדי כהונה מבטאים שניהם את קדושתו של האדם. כאשר אדם שקוע בתורה ומצוות, כאשר האדם התעלה בקדושה, החשש של הורדת כוחותיו החיוניים אל עבר החלקים הנמוכים יותר בחייו- כוחות הצומח, אינו קיים. אדם העסוק בקדושה אף מצווה לחבר את שתי היסודות הללו, כי במקרה זה של חיבור מתוך קדושה, החיבור הזה בא להעלות את היסודות האלו אל עבר הקדושה.
רעיון זה מבטא הרמח”ל בספרו “מסילת ישרים”. הרמח”ל בדבריו בפרק כו במדת הקדושה, שלמעלה ממנה יש רק את מדרגת רוח הקודש, מסביר שהאדם שהגיע למדרגה זו של קדושה, כל מעשיו ואפילו החומריים ביותר- כגון: אכילה ושתיה, הופכים בכך להיות קדושים. בזה מתבטא ההבדל בין הקדוש לטהור. האדם הטהור עושה את מעשיו החומריים בלית ברירה ולכן צריך לצמצם אותם, ולעומתו הקדוש, מעשיו החומריים הם עצמם מהווים מעשים של קדושה ומצווה.
מצוות ציצית השייכת לכל אחד ואחד מעם ישראל, מהווה על פי זה, הזדמנות ליטול חלק במדת הקדושה, המקדשת ומטהרת גם את המעשים הגשמיים. גם מי שעדיין לא הגיע למדרגת הקדושה, דרך מצוות הציצית יצליח להרגיש את הקדושה ההופכת גם את הגשמי לקדוש.
הסבר נפלא זה של הרש”ר הירש מאפשר לנו “להציץ” אל “מאחורי הקלעים” של הכללים ההלכתיים. הלימוד של דחיית איסור שעטנז מפני מצוות ציצית מעוגן בכלל ההלכתי של “עשה דוחה לא תעשה”. על פי ההסבר שהבאנו אנחנו יורדים לעומק הרעיון של הכלל ההלכתי. דחיית האיסור אינו מבטא ביטול וזלזול לגבי האיסור. ההבנה הנכונה היא שבמציאות של קדושה הבאה לידי ביטוי במצוות העשה, האיסור שמטרתו היא להרחיק את האדם ממצבים שעלולים לפגוע בו רוחנית ולהרחיקו מהקב”ה, כבר אינם רלוונטיים, ולכן אינם חלים.
