הרב חיים פוסיק, ראש כולל, סיינט לואיס,
“וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה’, וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ.
וּבְנֻחֹה יֹאמַר: שׁוּבָה ה’ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.” (במדבר י/לה-לו)
לפי תוכנם של הפסוקים נראה שהם מהווים מעין שיר מלחמה, המלווה את יציאת הארון, בו מסומלת נוכחותו של ה’ כגיבור מלחמה, בראש צבאות ישראל, ואת שובו כמנצח אל “נוחו”. הפסוק הראשון של השיר נאמר כאשר נעלה הענן מעל אוהל המועד לסמן לעם שעליהם לנסוע. הפסוק שני נאמר כאשר הענן נח מעל האוהל לסמן לעם שעליהם לחנות.
בפסוקים אלו משה פונה אל ה’ בלשון ציווי- “קומה ה'” ו”שובה ה'”. פנייה זו נראית תמוהה משני פנים. ראשית, פנייה בלשון ציווי כלפי ה’ נראית כיוהרה. שנית, מה פשר הציווי “קומה ה'” ו”שובה ה'” בהקשר של מסע המחנה? הרי שירה זו נאמרת לאחר שענני הכבוד כבר קמו או נחו מעל גבי האוהל וסימנו לעם שעליהם לנסוע או לחנות. מדוע על משה לומר לה’ לנסוע או לחנות לאחר שהענן כבר הורה על כך?
נענה על השאלות על פי המדרש בספרי בהעלותך:
“כתוב אחד אומר: “ויאמר משה קומה ה'” וכתוב אחד אומר: “על פי ה’ יחנו ועל פי ה’ יסעו”, כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
למה הדבר דומה? למלך שהיה מתהלך ונהג אוהבו עמו: כשהוא נוסע הוא אומר: “איני נוסע עד שיאמר אוהבי”, וכשהוא חונה אומר: “איני חונה עד שיבוא אוהבי”. נמצאת מקיים “ויאמר משה: קומה ה'”, ומקיים “על פי ה’ יחנו ועל פי ה’ יסעו”.
המדרש מסביר שהביטויים “קומה ה'” ו”שובה ה'” אינם משמשים כציווי של משה לה’ לנסוע או לחנות. פנייה אל ה’ בלשון ציווי אכן הייתה מתפרשת כיוהרה כלפי שמיא. פנייתו של משה לה’ היא גילוי של רצונו של המלך. ה’ מעוניין שהעם ייסע כאשר אוהבו מעוניין בכך. המדרש מתאר קשר חזק מאד בין ה’ למשה. רצונו של ה’ תלוי ברצונו של אוהבו, משה. ה’ רוצה שהעם ייסע כאשר משה מעוניין בכך.
רבן גמליאל משליך רעיון זה לפתחו של כל אחד ואחד מאיתנו:
“הוא היה אומר: עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. ” (פרקי אבות פרק ב’ משנה ד’)
בעל השפת אמת מסביר את דברי המשנה באבות:
“ויש לומר כן הפירוש: ‘עשה רצונו כרצונך’ – בלי השתנות. כמו שאין אדם משנה עצמו לצורך מעשיו, כן האדם שהוא מוכן תמיד לבטל עצמו לרצונו יתברך, עושה הכל בלי שינוי. וה’ יתברך משלם הכול במשפט מידה במידה… כמו כן ה’ עושה רצונו בלי השתנות”.
על פי פירוש בעל השפת אמת, רבן גמליאל מורה עלינו להשוות את רצוננו לרצונו של ה’. באופן זה האדם לא יהיה נתון לשינויים. כאשר אין לאדם עוגן להישען עליו הוא נותר נע ונד. אולם, כאשר רצונו של ה’, דהיינו, התורה והמצוות, הם הקריטריון הבלעדי לקבלת החלטות, האדם נותר יציב וקבוע.
הפסוקים מתארים את התוצאה של השוואת רצונו של משה לרצונו של ה’. כאשר משה מורה על רצונו לנסוע “קומה ה'”, התוצאה היא “ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך”. אונקלוס מסביר שהכוונה היא שבעת מסע המחנה, ה’ מתגלה כלפי חוץ, לעמים, ואויבי ה’ נסים מפניו. כאשר משה מורה על רצונו של ה’ לנוח “שובה ה'”. התוצאה היא ששכינתו של ה’ מתגלה כלפי פנים, ל”רבבות אלפי ישראל”.
תוצאת השוואת רצוננו לרצון ה’ היא “כדי שיעשה רצונך כרצונו”, דהיינו, רצונו של ה’ משתווה לרצוננו. מערכת היחסים בין ה’ לאדם היא דו כיוונית, כמידת הקרבה שאנו מרגישים כלפי ה’, המתבטאת בהליכתנו בדרכיו, כן מורגשת מידת הקרבה של ה’ כלפינו המתבטאת בהשראת שכינתו בתוכנו. עלינו מוטלת האחריות לגלות את רצון ה’ ולהתוות את דרכינו על פיו.
אונקלוס מתרגם את הביטויים “קומה ה'” ו”שובה ה'” כביטויים של השראת שכינה. עליית הענן, ונסיעת הארון מבטאים את גילוי שכינתו של ה’ כלפי חוץ. גילוי השכינה מרתיע את אויבי ישראל. מנוחת הענן והארון מבטאים את השראת השכינה על עם ישראל, כלפי פנים.
