הרב אורי איינהורן
רב כפר שמריהו, ראש כולל לשעבר בקייפטאון
אנו פותחים השבת בספר ויקרא, הנקרא גם תורת כוהנים, שרוב ענינו הוא מעשה הקורבנות.
אנו מוצאים דואליות מפתיעה ביחס אל הקורבנות בין פרקי התנ”ך.
בחמישה חומשי תורה מוזכרים הקורבנות כעשייה המיועדת ליצור קירבה בין האלוקים ובין האדם. הדמויות שמוזכרות בתורה מקריבים קורבנות, ספר ויקרא רובו מתייחס לסוגי הקרבנות השונים המוקרבים במשכן ובמקדש. החלק הארי של הקירבה, הכפרה, והתודה לא-לוקים נעשית דרך הקורבנות. נדמה כי הקרבת הקרבנות היא הבסיס עליו מושתת כל עבודת הא-ל.
מצד שני היחס של הנביאים להקרבת הקרבנות בלבד ללא עשייה מוסרית מקבלת יחס שלילי.
ישעיהו מוכיח את העם ואומר: “למה לי רוב זבחיכם יאמר ד’ שבעתי עולות אילים וחלב מראים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי”.
ירמיהו אומר: “למה לי זה לבונה משבא תבוא וקנה הטוב מארץ מרחק עולותיכם לא לרצון וזבחיכם לא ערבו לי”.
הושע מלמד אותנו: “כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלוהים מעולות”.
עמוס מגלה לנו: “שנאתי מאסתי חגיכם ולא אריח בעצרותיכם”
ומיכה שואל: “הירצה ד’ באלפי אילים ברבבות נחלי שמן?”.
מהו פשר הדואליות הזו ביחס אל הקורבנות בספרי התנ”ך?
בדואליות הזו ביחס אל הקורבנות בין דברי התורה לבין דברי הנביאים מוצאים אנו עקרון מנחה ביהדות.
העיקרון הוא: “כשערכים הופכים להיות אבסולוטיים ומנתקים אותם ממטרתם, הם יכולים להביא לפגיעה בערך אותו אתה מנסה לשמר”
קרבן שאמור לקרב אותך לאלוקים, חייב להיות משולב עם הקרבה עצמית והתעוררת לעבודה עצמית.
אי אפשר להפריד בין הקורבן לבין ההתקרבות לא-לוקים וההליכה בדרכיו. אי אפשר להקריב קורבן ולזנוח זעקת יתומים ואלמנות.
את אותו עיקרון מצינו בתחומים רבים ונוספים:
א. בלמוד תורה:
רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר:
“יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון”
“כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון” ( אבות ב‘, ב‘)
מה רע בלימוד תורה בלבד ובעבודת כפיים בלבד?
התורה לא ניתנה למלאכי השרת, ולימוד התורה כאן בארץ בא לחבר שמיים וארץ. ללא הארציות המתבטאת במלאכת כפיים ובדרך ארץ, המטרה של הלימוד לא באה לידי ביטוי. שהתורה הופכת להיות אבסולוטית ובלעדית היא גם מחטיאה את מטרתה המקורית.
ב. חילול ה’ וקידוש ה’
”וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱ-לֹקים וְאָדָם“ (משלי ג‘, ד‘)
לפעמים מציאת חן ושכל טוב בעיני א-לוקים עומדת בניגוד גמור למציאת חן ושכל טוב בעיני אדם, זה תלוי בחברה ובסביבה בה אדם גדל, אך שלמה המלך מתעקש על השילוב הזה. זאת מכיוון שמציאת חן רק בעיני אדם עלולה להוביל לעבודה זרה, ומציאת חן רק בעיני א-לוקים עלולה להוביל דווקא לחילול ה‘ ולא לקידוש ה’.
ג. שבת ופיקוח נפש
התורה אומרת “וחי בהם” – מכאן שגדול פיקוח נפש שדוחים מפניו את השבת.
גם ערך השבת אינו יכול להיות אבסולוטי. הוא לא יכול, למרות חשיבותו, להוות משקל מכריע כנגד ערך האדם שנברא בצלם. אך גם האדם שנברא בצלם, עלול לאבד את צלם הא-לוקים שבו אם לא יזדהה עם בוראו וישבות ביום השבת. השבת כערך אבסולוטי לא יכול לבוא על חשבון המטרה שלשמה הוא נוצר – להביא לידי ביטוי את צלם האלוקים שבאדם. לכן, במקרים בהם האדם בסכנה וצלמו בסכנה השבת נדחית מפני פיקוח נפש.
ד. האם הנזיר הוא חוטא או צדיק?
שאדם מקבל על עצמו נזירות והוא חפץ להינזר מהבלי העולם הזה הוא נקרא צדיק, אך מצד שני יש עליו ביקורת על שזנח דרכי עולם וחייב בקרבן חטאת.
מטרת הפרישות והצדיקות היא לרומם את העולם בו אתה חי, למרות ששעה קלה היית מוכרח לפרוש מהעולם הזה. עדיין אין רואים בנזירות ערך אבסולוטי ומקודש, כי מטרת הערך של הפרישות והקדושה היא ליצור קדושה ע”י אנשים בתוך העולם ולא מחוצה לו – “השמים, שמים לה’ והארץ נתן לבני אדם”. שהאדם מנותק מהעולם הוא חוטא, ומחטיא את המושג קדושה.
העולה מכל הדוגמאות האלה הוא שהתורה דורשת איזון בין ערכיה על מנת שלא ייהפכו אבסולוטיים ויפגעו במטרת הציווי והערך, והתורה חוששת מהתמקדות יתר בערך אחד והפיכתו למקודש ביותר.
מדוע התורה חוששת מערכים אבסולוטיים?
החשש הוא הפיכת הציווי להיות יותר גדול מהמצווה. מי שאמר והיה העולם נתן את מצוותיו ואת הערכים על מנת לצוות בהם אנשים ולהדריך אותם בדרך הישרה בה ילכו על מנת להישאר קרובים אליו לעובדו באמת.
אין מגיעים לקרבת אלוקים אלא על ידי מצוותיו, אך חלילה לנו מלהפוך את המצוות ואת הערכים ל-‘א-לוקים‘. אנחנו לא עובדים את המצוות. הם משמשים לנו ככלים לצוות בהם בני אדם ולהגיע לריבונו של עולם.
ולכן גם החכמים, הנביאים ותורתנו תמיד ידעו לאזן ולשלב בין המצוות שלא יהפכו להיות אבסולוטיות, כי אז א-לוקים הופך להיות משני והמצוות עיקריות.
המצוות הם הדרך להשגת הא-לוקות ולא הא-לוקות עצמה. האיזון בין הערכים השונים בתורה על ידי התורה עצמה ובעזרת נביאי התורה פעמים רבות מחלצת את הא-לוקות שטמונה מתחת לערימה של המצוות ומחזירה את “עובד האלוקים” להיות מרוכז במטרה – עבודת הא-לוקים בטהרתה.
זהו המסר העיקרי והבולט בשיא חומרתו בעבודת הקורבנות וביחס אליה בין פרשתנו לדברי הנביאים.
