בחרבי ובקשתי

את המילים “בחרבי ובקשתי” (בראשית מח, כב) מתרגם אונקלוס — “בצלותי ובבעותי” דהיינו בתפילתי ובבקשתי. יעקב, על פי התרגום, מציג כאן שני סוגי קשר עם הקב”ה. האחד הוא התפילה, הקבועה והשגרתית, בזמן קבוע ובמקום קבוע ובלשון קבועה. השני הוא הבקשה, המשתנה אצל כל אדם ואדם, ובכל רגע ורגע, ובכל מקום ומקום.

המש”ך חוכמה ממשיך לבאר את דברי התרגום, ומסביר שבעוד התפילה הקבועה אינה צריכה כוונה, והיא מתקבלת בכל פעם, הרי שהבקשה צריכה כוונה, ובלעדיה לא תתקבל. זהו ההבדל המרכזי בין תפילה ובין בקשה.

את ההבדל הזה בין התפילה והבקשה, רואה המש”ך חוכמה במילים, שאותן בחר יעקב להציג את התפילה ואת הבקשה. החרב היא כלי מזיק, כפי שכל ברזל מחודד יכול ועלול לפגוע גם ללא כוונה תחילה, כך גם החרב מעצם צורתה עלולה לפגוע. הקשת עצמה אין בה כוח לפגוע, אין היא מסוכנת, אלא רק אם אדם מסוים יתכוון לפגוע בחבירו.

התפילה כמו החרב מסוגלת לפעול גם ללא כוונה, ולהשיג את המטרה. הבקשה כמו הקשת אין בה יכולת ללא כוונה, וע”י כוונה יכולה לפגוע במטרה. יותר מכך ככל שהאדם נותן יותר כח דהיינו כוונה, הרי שהחץ והבקשה מסוגלים להגיע רחוק יותר.בדומה נאמר ” שמע ד’ תחינתי, ד’ תפילתי יקח” (תהילים ו, י). התחינה היא הבקשה, ולכן מבקש המשורר שד’ ישמע אותה, ולעומתה התפילה תתקבל בוודאי ע”י הקב”ה שייקח אותה. וכפי שיעקב אבינו השתמש בחרבו ובקשתו, בתפילות