הרב דרור ברמה, בעבר ראש כולל תשס”ו
התורה אינה חוסכת בפרטים בתיאור מלאכת המשכן. על אף שחלק נכבד ממלאכה זו היה רק לשעה, עד הקמת המקדש, חוזרת התורה פעמיים על כל פרטי המשכן : הציווי בפרשות תרומה – תצווה והביצוע בפרשות ויקהל – פקודי.
פרטי הציווי והביצוע כמעט זהים, אך ישנו הבדל אחד בולט ומתמיה – סדר הדברים. בפרשת תרומה הציווי המפורט מתחיל בפרק כה פסוק י בתאור הכלים – הארון השולחן והמנורה. בפרק כו מתואר הציווי על בניית המשכן עצמו – היריעות והעמודים. לעומת זאת, בפרשת ויקהל (לו’ ח) מתארת התורה קודם את עשיית היריעות והקרשים ורק לאחר מכן, בפרק לז’ את עשיית הכלים.
מדוע הפוך הביצוע מן הציוי ?
חז”ל נדרשו לשאלה זו במסכת ברכות דף נה עמוד א :
“אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא.
בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך, ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן.
אמר לו: משה רבינו, מנהגו של עולם – אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר: עשה לי ארון וכלים ומשכן! כלים שאני עושה – להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא: עשה
משכן ארון וכלים.
אמר לו: שמא בצל אל היית וידעת!”
מדרש זה נראה במבט ראשון בלתי מובן. שאלו כבר הראשונים – מהיכן רואים שה’ ציווה את משה להקים משכן לפני ציווי הכלים? והוסיף ושאל רבי יהושע פאלק (רבה של פרנקפורט לפני 200 שנה) בפירושו “פני יהושע” שם: וכי יעלה על הדעת שמשה, הנביא והשליח הנאמן מכל הנביאים הפך את צו ה’?
נוסיף אנו ונקשה: האם אין זו אמירה מסוכנת? הן ללב הלומדים עלול להתגנב החשש שלא רק כאן הפך משה את צו ה’? אם סתם כך “הלך משה והפך” – מי יודע מה עוד אנו עושים הפוך ….
בעיון נוסף, אנו מבחינים שהשאלות על התורה ועל המדרש קשורות. כשחז”ל אמרו “משה הפך” אין הכוונה שמשה קם בבוקר והחליט לסדר מחדש את שיעורו היומי. משה משמש כאן כפרסוניפיקציה של התורה, חז”ל רוצים לומר שהתורה (שאכן נכתבה בידי משה מפי ה’) כתבה הפוך בפרשת תרומה. ההנחה היא שהביצוע המתואר בפרשתנו היה ה”נכון” ואם כן הציווי בפרשת תרומה הינו “הפוך”. המדרש עונה תשובה מרתקת ופותח בהנחה: קרה משהו בין הצו לביצוע, היה דיון שהוביל לביצוע.
עצם ההנחה שהביצוע הוא הנכון כבר מלמדת אותנו שיעור חשוב. המעשה הוא העיקר, ובלבוש ההלכתי של מושג זה: “פוק חזי מאי עמא דבר” – צא ובדוק כיצד נוהג עם ישראל, וכך תדע את המעשה הנכון. עדיין יש לענות על השאלה, אך לפי המדרש ננסחה מחדש:
מדוע הפוך הציווי מהביצוע?
נקדים לתשובת המדרש הקדמה חשובה. המשכן והמקדש מלאים בעבודת האל באמצעים גשמיים. יש בהם כלים וקרבנות, קטורת וכרובים. חכמי ישראל הדגישו שההבדל בין העגל המתואר בפרשה הקודמת כחטא חמור למלאכת המשכן נעוץ בציות. העגל היה מעשה אנושי עצמאי ולכן פולחן אלילי. אם האדם קובע את רצון האל ודרך עבודתו זו אלילות וסוג של פולחן עצמי. המשכן הינו ציות לצו האל, הוא לבדו קובע את פרטיו ודרכי העבודה בו. על כן העגל הוא עבודה זרה והמשכן עבודת ה’.
ה’ ברא יצורים בעלי תבונה וחכמת לב. אילו היו רובוטים מבצעים את הצו, הוא היה מתבצע במדויק, אך היה חסר ערך. יסוד הרעיון של התורה והמצווה הוא שיצורים בעלי שכל ובחירה חופשית יבחרו לקיים את המצוות.
עם האמור לעיל, ניתן להבין את התשובה שבמדרש. מרגע שהדיבור או הטקסט נמסר לאדם, אין אפשרות של ציות רובוטי. יש תהליך של שמיעה, הבנה ופרשנות. לא יתכן דיאלוג עם האדם בלא פרשנות מובנית בתוכו. דוקא במקום בו התורה מפרטת ביותר, במקום בו אין רשות לביטוי של הרצונות והמאוויים האישיים, היינו מעלים על דעתנו שאולי יש צורך ברובוטים. אנשים שיבצעו במדויק ללא כל שיקול דעת את תוכנית המשכן שהראה ה’ למשה בהר. למעשה, נתבקשו למלאכה זו “חכמי לב” ויוצרים מוכשרים. דוקא בנקודת המרכז של עבודת האל בחרה התורה ליצור הבדל בין הצו לביצועו. ולהדגיש את מקומו החשוב של בצלאל בתהליך. ה’ הותיר מקום מכוון לשאלתו של בצלאל ולמסקנה הבאה בעקבותיה. “בצל אל היית” – השומע מקשה על ריבונו של עולם מ”מנהגו (האנושי) של עולם” וקושייתו מתקבלת. התורה נמסרה לבני אדם ליישום, לבני אדם היושבים בצל האל ומנסים ככל יכולתם לכוון לדעתו.
פרשנות אינה הפרה של רעיון הציות. אדרבה, פרשנות נאמנה היא המקור לציות האמיתי – ציות של יצור תבוני ובעל בחירה. משה מייצג את הצו האלוקי התיאורטי והמוחלט. בצלאל מייצג את חכם הלב המיועד להוציא צו זה לפועל. ומתוך הדיון ביניהם מתבררת מהותה של התורה ועבודת ה’
