הרב דרור ברמה, בעבר ראש כולל תשס”ה

פרשתנו מתחילה בקריאה למעמד ברית. משה חוזר ומדגיש את הברית של ישראל עם ה’ וארצו, תוך הדגשת הבחירה בין האפשרויות לעמוד בברית או להפרה:

“הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ ” (דברים ל’).

עם זאת ככל שנמשכת הקריאה בפסוקי הפרשה, מתעוררת אי נוחות מצורת הצגת הדברים. צדדי הקיום וההפרה של הברית לא מוצגים באופן שוה. בפרשה הקודמת האריכה התורה בפסוקי תוכחה ופורענות הרבה יותר מפסוקי הנחמה, וגם בפרשתנו נראה שצדדי ההפרה של הברית מודגשים יותר ויותר.

לא די בזאת, אלא שככל שמתקדם נאומו של משה, לשון האיום וההתניה מתחלפת בלשון עתיד נבואי: לא רק “פן יש בכם…” אלא “והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה”, “ואמרו כל הגוים על מה עשה ה’ ככה לארץ הזאת”.

האם הכשלון הובטח מראש? האם משה מסיים את חייו בתחושת החמצה?

חז”ל נדרשו לבעיה זו בפסוק השיא של הנבואה הקודרת במקום בו מודיע ה’ למשה:

הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת…

אכן, כשמסתכלים על העם, כשבוחנים את האתגרים העומדים לפניו מול גויי הארץ, את יכולתו להמשיך בעבודת ה’ בלא הנהגתם של משה ויהושע, אין מנוס מהמסקנה הקשה – זה לא יעבוד, העתיד צופן סוף טרגי להאחזות בארץ. דוקא על פסוק זה אמרו חז”ל (במכילתא בשלח) שהוא אחד מהמקראות שאין להם הכרע, כלומר שניתן לקרוא אותו בשתי דרכים נכונות:

בדרך אחת הפסיק אחרי המילה אבותיך – הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה וזנה..

בדרך השניה הפסיק אחרי המילה וקם – הנך שוכב עם אבותיך וקם, וכו’ – מכאן לתחית המתים מן התורה.

מבחינת הדקדוק העברי, קשה להבין את המשך הפסוק לפי הפיסוק השני. חז”ל מצאו לנכון להדגיש כאן את העיקרון של תחית המתים. משה ישכב עם אבותיו וישוב ויקום. מה הקשר של תחית המתים לנושא הבעיות של העם?

תחית המתים היא הפתרון לשאלות שהעלנו לעיל. המוות, ההכרח של הגוף לעבור שלב של הרס וכליון בעת פרידתו מן הנשמה, הוא מציאות שנוצרה בעולם עם חטא אדם הראשון. בגרף העליה והתיקון של האדם והעולם, הרציפות נפגעה. אין נשמתו של היחיד יכולה לבוא על תיקונה השלם בלא שלב של הרס ותחיה, ולעיתים גם הציבור מצוי במצב שבדרך תיקונו עוברת במחוזות הגלות והשמד בדרך לגאולה.

חז”ל מבקשים להדגיש לנו: אכן משה מת בשערי הארץ. משה הולך לעולמו כאשר הוא יודע שהעם לא יחזיק מעמד בארץ, יכשל וישא בעונש הגלות. אבל משה גם יודע שהטרגדיה אינה סוף הסיפור. בניגוד לעולם הטרגי היווני, בפרשות שלנו יש גם שיבה ותשובה. אחרי הרעות הרבות והצרות, אחרי תיאורי גלות וקללות איומות עוד נשוב ונחיה.

בימי התשובה הקרבים, נזכור שכבר פעמיים קם העם שלנו מעפר. נתחזק בתשובתנו ונתפלל שלא נזדקק לייסורים נוספים בדרך התיקון שלנו, ונברך בכוונה גדולה, “ונאמן אתה להחיות מתים”.