הרב הראל גורדין, ראש כולל, ניו יורק, תשס”ט

הרעב הפוקד את ארץ ישראל בימי יצחק מתואר בפרשה בזיקה לרעב מימי אברהם “מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם”. כמו בימי האב גם בימי הבן מצרים הארץ הפוריה “כגן ה’ כארץ מצרים” מהווה את יעד המילוט. אלא שהפעם עוצר הקב”ה את יצחק באמצע הדרך בגרר “אל תרד מצרימה שכן בארץ אשר אמר אליך, גור בארץ הזאת…”. כמו בימי אברהם גם הפעם אנו נתקלים במתח שמתחולל בעקבות הצגת אשת הנביא כאחותו, וכמו אז גם הפעם מוכיח המלך את הנביא בעקבות ההתחזות. הדמיון של סיפור הירידה של יצחק לזה של אברהם בולט מאד וכך גם חפירת בארות המים מהווה המשך לחפירה מימי אברהם “ויחפר את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלישתים אחרי מות אברהם”. יצחק מתגלה בפרשתינו כבן הממשיך את מפעל החיים של אביו ונושא את בשורתו בעולם. ואולם עם זאת, שונה יצחק מאברהם ושונה התמודדותו. אברהם מציב חזון ומפיץ אמונה – בונה מזבחות וקורא בשם ה’. דרכו דינמית ורצופת נסיונות ושינויים. כך למשל: הליכה לארץ ישראל ולמצרים; ויכוחים והסכמים: עם הקב”ה בסדום, עם לוט – “הפרדה נא מעלי”, עם מלך סדום – “אם מחוט ועד שרוך נעל”, ועם אבימלך מלך גרר – “השבעה לי”.

יצחק לעומת זאת מבטא את הקביעות וההתבססות “אברהם קראו הר ויצחק קראו שדה”. ההר בולט ומתנשא לעומת השדה השטוח שעומד לעיבוד ולגידול. יצחק הנעקד הוא עולה תמימה שאינה עוזבת את הארץ “שכון בארץ הזאת” לעומת אברהם ההולך (“לך לך”). נקודה מעניינת הממחישה את אופי ההתמודדות של יצחק לעומת זו של אברהם היא הנמענים של ההתמודדות ואופי חששותיו של יצחק. אברהם פועל מול מלכים ומלאכים וכתובתו היא המנהיגים, כפי שציינו לעיל. לעומתו יצחק חושש ומתמודד בעיקר מול האוכלוסיה המקומית. כך למשל: “וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא כי ירא […] פן יהרגוני אנשי המקום […] ויקנאו אותו פלישתים[…] ויסתמום פלישתים […] ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק…”. גם תוכחת אבימלך “כמעט שכב אחד העם את אשתך” עשויה להתפרש יותר כמכוונת את האזרח הפשוט ולא אל המלך (שלא כדברי רש”י).

יצחק מזוהה עם מידת הגבורה (לעומת מידת החסד של אברהם) אשר מבטאת נחישות ומאמץ, התמדה ועבודה קשה. בהמשך לחזון ותמרורי היעד שמציב אברהם מתייצב יצחק למימוש ולביסוס החזון בעבודה יומיומית קשה ורצופה “ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'”. מתוך ההתמסרות וההקרבה של יצחק ועל אף הקשיים והכשלונות כפי שמצאנו בחפירת שתי בארות המים הראשונות -‘עשק’ ו’שטנה’ מצליח יצחק לבסס את האחיזה בארץ בבאר השלישית “ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב ה’ לנו ופרינו בארץ”. יהי רצון שנדע ללכת בדרכו ונזכה לתעצומות נפשו.