אמור מעט ועשה הרבה
וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:
וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: (בראשית פרק י”ח פסוק ה’-ו’)
פסוקים אלו מתארים את הכנסת האורחים המופלאה של אברהם אבינו. [תיאור מורחב במאמר “מיהו אדם כשר”, תשע”א].
אברהם ,כזכור, ביום השלישי למילתו (בגיל תשעים ותשע), כואב את כאביו, אך לא מוותר על האפשרות להכניס אורחים מזדמנים.
אורחיו נענים להזמנתו, חסים בצלו של העץ על מפתן אוהלו. לאחר רחיצת רגלים ומנוחה קלה, מציע להם אברהם לסעוד במחיצתו.
נשים לב, לתפריט הצנוע המוצע להם בפסוק ה’: פת לחם בלבד, והתפריט העשיר והמגוון, אותו הוא מבקש מאשתו להכין לאורחים, בפסוק ו’. מה השתנה בין שני הפסוקים? מה גרם לתפריט ”לגדול” כל כך, בזמן קצר כל כך?
אמר רבי אלעזר: מכאן שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה (בבא מציעא דף פ”ז עמוד א’)
מכאן מסיקה הגמרא מסקנה מעניינת מאוד. אברהם, הידוע בצדקותו הרבה, מלמד אותנו שאין להרבות במילים, אלא רק במעשים. אין זו חוכמה גדולה להציע ולהתחייב, ובסופו של דבר, לא לעמוד בהתחייבות. יש למעט עד כמה שניתן במלל, בהצהרות, בהבטחות, ומנגד -להשתדל להרבות, עד כמה שניתן בעשייה חיובית ובונה.
הגמרא מחזקת את הנחת היסוד הנ”ל ביחס לצדיקים, ע”י הוכחת “הנחת יסוד הפוכה” אצל הרשעים:
… רשעים – אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים. מנלן [מהיכן נלמד] – מעפרון. מעיקרא [בתחלה] כתיב [כתוב] (בראשית כ”ג) ארץ ארבע מאות שקל כסף, ולבסוף כתיב [כתוב] (בראשית כג) וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרן את הכסף אשר דִבֵּר באזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עבר לסחר – דלא שקל מיניה אלא קנטרי [שלא לקח ממנו אלא מטבע הנקרא “קנטר” (השווה פי כמה וכמה מן השקל)] (שם)
הגמרא מוכיחה מתוך הפרשה הבאה, כיצד הרשעים מרבים בדיבורים, אך ממעטים בעשייה. המדובר, במשא ומתן לקניית חלקת הקבר לשרה, אשת אברהם, לאחר מותה. אברהם חשק לקבור אותה במערת המכפלה [נקרא כך על שם הזוגות ה”כפולים” אשר נטמנו בתוכה לאורך הדורות : אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, ויעקב ולאה] וביקש לקנותה בכסף מלא מעפרון החִיתִי [מִבְּנֵי חֵת], בעל המערה. בתחילת המשא ומתן, נכח ציבור אנשים גדול, ואז – ”הרביץ” עפרון ”נאום” לעיני כולם ובו הכריז: השדה והמערה, אתן לך, אדוני אברהם. כאשר השיב אברהם, שאין הוא מעוניין ב”לחם חינם” אלא מבקש לשלם את מלוא הסכום. לוקח אותו עפרון הצידה, ואומר לו ב”ארבע עינים” מהו המחיר הנדרש, ונוקב בסכום של… ארבע מאות שקל כסף. לאחר מכן, אברהם מגייס את הסכום המבוקש, אך לתדהמתו ”מגלה” אברהם, שעפרון התכוון ל”שקל כסף עובר לסוחר”, אשר זהו מטבע השווה פי כמה מן ה”שקל הפשוט”. בסיפור זה, הכרנו את עפרון, המכריז הכרזות, מדבר ומבטיח, אך בסופו של יום, אינו עומד בדיבורו.
מתוך “סיפורי התורה” הללו, מסיק שָמָאי, החכם התָנָאִי [חי בתקופת המשנה – ימי חורבן בית המקדש השני והתקופה שאחרי] וקובע:
עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה, והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות: (אבות פרק א’ , ט”ו)
שָמָאי מלמד אותנו במִשְנָה זו שלש הנהגות.
- יש ליצור קביעות בלימוד התורה [תורה יכולה להיות כל דבר מרכזי בחיו של אדם]. אפילו מספר דקות ביום נחשבות למסגרת קבועה, אשר יש להשתדל לשמור עליה. התוצאות לא תאחרנה לבוא. אדם המשקיע ברצינות בנושא מסוים, זוכה ורואה פירות בעמלו.
- למעט בדיבורים ולהרבות במעשים, כפי המתואר לעיל.
- את האורחים יש לקבל בחיוך, מאור פנים , סבר פנים יפות, כפי שעשה אברהם אבינו בקבלת אורחיו, ולא להסתפק בהנחת ”נתח בשר” בצלחתו של האורח, ב”פנים חמוצות” ובקרירוּת.
ננסה למצוא קשר בין שלשת ההנהגות הנ”ל: עשייה קבועה, מעידה על רצינות ונחישות של האדם. אין הוא בורח מנושא לנושא, לא “מזפזפ” בין ”ערוצי החיים השונים” אלא הולך בדרך שהתווה לעצמו ומנסה לשמור ולייצב את עצמו באותו הכיוון. אדם הממעט בדיבור ומתרכז במעשים, כמו שראינו אצל אברהם אבינו, מגלה לנו שאין הוא מתעסק ב”שיווק” של עצמו, אין הוא מרבה בהצהרות, אינו עוסק ב”מעטפת”, הוא מתרכז ביצירתיות, אך ורק ב”הלכה למעשה”.
אותה ”רצינות” ניתן לראות באופן בו אדם מקבל את אורחיו. אם מבצע זאת מן השפה ולחוץ, אך ורק כדי לעשות את המוטל עליו, או מוסיף לכך ”רוח פנימית”. אדם מן הסוג הראשון, יכול לקבל אורח, להגיש לו אוכל ושתייה, אך בתוכי תוכו, כלל אינו מעוניין בכך. ניתן לראות זאת על פי תווי פניו, תנועות הידיים וחוסר מאור פנים. לעומתו, אדם אשר מחכה לקיים את המצווה, אינו מנסה לברוח ממנה בכל הזדמנות, מבצע זאת בחשק, בהתלהבות, ובהרבה מאור פנים.
לסיכום – אדם ”רציני” מנהל את חיו: לא מדבר יותר מידי, מיישם את מה שהחליט לבצע [קובע עיתים], ועושה כל פעולה בשמחה, באהבה תוך כדי ”מתן חָיוּת” ולא רק כדי ל”צאת ידי חובה”.
מהו המסר ?
גם ביחסי הורות יש ללכת ב”דרך הרצינית” אשר הוצגה לעיל. ליצור ”תקן” של ”תורה משפחתית” על בסיס קבוע, לא להרבות בדיבורים מכל סוג שהוא [לא להבטיח הבטחות, לא להתנגד יותר מידי…] ולהשתדל להרבות במאור פנים כלפי הסובבים אותנו, ובמיוחד כלפי ילדינו ובן זוגנו.
לתגובות:rafi.zeberger@gmail.com
