גְמָלֵי אברהם

במסגרת תהליך ”שידוכו” של יצחק  [המתואר בהרחבה במאמר קודם על פרשתנו “מתכון לבחירת בן/בת זוג, תש”ע] מסופר בין
היתר על גמליו של אברהם. במאמר זה נתחקה על עקבותיהם, ומתוך כך ננסה להכיר טוב יותר את .. אברהם אבינו.
לאחר שאליעזר, עבד אברהם, קיבל ”פקודת מבצע” למצוא אישה לבן אדונו, בעיר הולדתו  של אברהם, לקח עמו נדוניה ויצא לדרך.  מהי טיבה של אותה נדוניה? מה החליט אליעזר לקחת מתוך אוצרו הגדול של אדונו, כדי להצליח במשימתו?
וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר:
                                                                (בראשית פרק כ”ד פסוק י’)
הפסוק מציין שאליעזר בחר עשרה גמלים מתוך ”צי הגמלים” שהיו לאברהם. מדוע התורה מספרת לנו כי הוא לקח מתוך גמלים של אדוניו, הרי ברור שייקח מהם ולא מתוך גמלים אחרים .רש”י כנראה   התלבט בשאלה זו, ומביא מדרש המאיר את עינינו :
נִכָּרִין היו משאר גמלים, שהיו יוצאין זמומין מפני הגזל שלא ירעו בשדות אחרים.
התורה מספרת לנו כי גמלי אדוניו, הגמלים של אברהם היו שונים ומיוחדים מגמלים אחרים. גמלי אברהם היו ”גמלים צדיקים”, אשר דאגו שלא יחטאו. גמלים אשר הניחו מחסום לפיהם [זהו פירוש המילה ”זמומין” ברש”י], לבל יאכלו משדות של אנשים אחרים ויעברו על איסור גזל. אם כן, גמלים אלו היו בפועל גמלים ”בעלי תכונות טובות” אשר דאגו לכך שיאכלו רק במקומות מותרים.
בהמשך אנו מגלים שוב את “צדקותם” של אותם גמלים נבחרים :
וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ ה’ לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים:  (שם פסוק י’)
לבן, אחי רבקה, שמע וראה את הנזם והצמידים אשר רבקה קבלה מאליעזר, ומיהר להזמינו לביתם. חכמים מלמדים אותנו, כי לבן חשק מאוד בממונו של אליעזר, ולכן הזדרז להכניסו לביתו. וכך אומר לו לבן: בוא אורח יקר, היכנס נא לביתנו. מדוע אתה משתהה בחוץ?
פיניתי מקום בבית, גם עבורך וגם עבור הגמלים. מדוע טורח לבן לספר לו על פינוי הבית?  סביר להניח שאדם המזמין את חבירו לביתו, דאג למקום עבור האורח. האם עצם הבקשה להיכנס הביתה אינה מספיקה כדי להזמין את אליעזר וגמליו? על כך מתייחסת המשנה הבאה :
מלמד שלא נכנסו הגמלים עד שלא פינו כל עבודה זרה מפניהם.  (אבות דרבי נתן, פרק כ”ח)
ה”גמלים הצדיקים” שלנו, לא מסתפקים בשמירה על הגזל, אלא גם דואגים …שלא לעבוד עבודה זרה!
הם כנראה לא היו נכנסים לבית שיש בו אלילים. לבן “הבין” זאת, ובטרם הזמינם לביתו דאג להסיר את כל העבודה זרה מן הבית.
מניין שאבו הגמלים את כוחותיהם?  הכיצד הגיעו ל”דרגה” כזו של ”חסידות” ושמירה על המצוות?
לפני שננסה לענות על השאלה, נכיר עוד סיפור תלמודי (מסכת חולין ז’), המתאר את רבי פנחס בן יאיר אשר הלך בדרכו לעסוק במצוות פדיון שבויים. בדרך, נקלע לאכסניה אחת, ושם הגישו שעורים מאכל לחמורו, והחמור סירב לאכול. ניפו את השעורים וסירב לאכול, הסירו את כל הלכלוך מהשעורים, והחמור עמד בסירובו לאכול. אמר להם רבי פנחס בן יאיר: שמא לא עשרתם את השעורים? עשרו את השעורים ו…החמור אכל אותן.
באמת נשמע מוזר, לייחס כל זאת לבעלי חיים, אשר שומרים על ”קלה כבחמורה”!  נראה שחכמינו, מלמדים אותנו כיצד יש ללמד ולחנך את ילדינו וגם את כל הסובבים אותנו. כאשר אנו מאמינים באמונה שלמה בדרך מסוימת, שומה עלינו לחנך גם את הדורות הבאים באותה הדרך. יש ללמד, להסביר, להראות דוגמא אישית, ו”להטמיע את הדרך הזאת באיברים”, עד אשר אפילו ה…גמלים שלנו ילכו באותה הדרך.
בעולם המערבי של המאה העשרים ואחת, מקובלת “תורת הפלורליזם” – ריבוי דעות וגישות לחיים.  המשפט הידוע “חיה ותן לחיות” מהווה סמל לגישה זו. דרך זו דוגלת שאין אמת אחת, ישנו דרכים רבות, השקפות שונות ומנוגדות, וכל אחד יבחר לו את המסלול המתאים לחיים שלו. מסיפורי האבות, אנו למדים שאין זו דרכינו. יש ”מוסכמות יסוד” אשר כל אחד חייב לקבלם. הנהגות שאדם חייב לסגל לעצמו ולא לסטות מהן. אמנם, ”חנוך לנער על פי דרכו” ולכל אחד יש מרכיבי אישיות שונים אשר יש לפתחם ולעודדם, אך ”מתחת לכל זאת” יש הנחות יסוד, אשר מהוות נר לרגלם של כולם.
מהו המסר?
כהורים, אנו חייבים לזכור עקרונות אלו. לא להשאיר את המלאכה לילדינו בחיפוש דרכם בחיים, אלא להתוות להם את הדרך בה אנו מאמינים. לכל הורה יש ניסיון חיים משלו, מהמורות אותם הוא כבר עבר בדרכו, מסלולים אשר בהם צעד, וכל זאת, בנוסף לאמונה הבסיסית שלו ב”דרך חיים”. כל זאת, חובה עליו להעביר, ללמד ולהקנות לדור אחריו. זהו בדיוק ה”מחנך האופטימאלי”:  מתווה כיוון, מראה דרך, מלמד הנהגות טובות ומידות טובות, ובעיקר, מראה דוגמא אישית. הכול – תוך כדי מתן ”מרווח מחיה” פרטי לכל אחד ואחד.
אם נשאל את הילדים, ”ברגע של אמת”, נופתע לגלות כי הם מעוניינים לראות מול עיניהם ”דמות לחיקוי”. למרות, היותם בגיל “הטיפש עשרה”, למרות שאיפתם להיות עצמאיים, למרות שכל פעם מחדש, הם חוזרים ואומרים ”אנחנו יודעים, אין צורך להסביר לנו”, הרי שבתוך תוכם היו שמחים לראות ”דמות משמעותית” אשר יוכלו ללכת לאורו.

לתגובות:rafi.zeberger@gmail.com