ראובן קולטון

אברך לשעבר בממפיס (תשס”ז-תשס”ט)
כיום כלכלן בחברת נתיבי איילון
 

“השליח עשה את שלו, השליח צריך ללכת”

ראביי גרסטיין היקר, אחד מהרבנים הבולטים של האקדמי בממפיס, אמר על שליחי תורה מציון כי הם הביאו את זמרת הארץ באופן הנכבד והיפה ביותר, ואילו משולחי משה היו עומדים בסטנדרטים של הבחורים שלנו, קרוב לוודאי שהיו מצליחים במשימתם. השליחים בשנים שלאחר מכן לא נפלו באיכותם מקודמיהם, וגם ראשי הכולל מאז היו מהמעלה הראשונה. ובכל זאת – קהילת ממפיס במקומה מונחת – חיה, קיימת ותורמת. נציגים רבים של קהילה מפוארת זו מהלכים בינינו, אהבת העם והארץ שהוטמעה בהם ממגוון מקורות קיבלה ביטוי מעשי נאצל. אלו אף מרביצים תורת ארץ ישראל במשפחותיהם הפזורים בגולה, ומאידך משפחותיהם מתגאים בבניהם ובנותיהם האמיצים, המוכיחים כאלף עדים את חיבורם העמוק עם העם היושב בציון, על אף המרחק.

משה רבינו היה שליח-על. לאחר שעבר את “מבחן הסנה”, והבטיח לעבוד על פערי שפה ולשון, הוא שוגר לקהילה אקזוטית אותה הכיר במעורפל מלפני שנים רבות, למשימת “תורה ולציון”. משימה שכללה בנוסף לתורה ולארץ אף את בניין זהותו של העם, ועוד רשימה ענפה של יעדים נעלים. לא קם בישראל כמשה עוד – בכל בית ה’ – נאמן הוא.
אך חז”ל מלמדים אותנו שרבונו של עולם מדקדק עם צדיקים כחוט השערה וכך אנו קוראים בפרשתנו על עונשו החמור של משה. פרישה שלא מרצון, מבלי אפשרות לערער (“אל תוסף דבר אליי”). קטיפה בדמי ימיו (ביחס לאחיו הבוגרים), תוך שלילת אפשרות להשתתף בגזירת הסרט של מפעל חייו. בתיאור קצרצר של השימוע לפני פיטורין אנו מגלים שכשל עלום ושנוי במחלוקת הוא שהכריע את הכף והגדיר אותו כ”בלתי כשיר”, לפחות לעניין חציית הירדן. למעשה, דווקא אז מתגלית שיא נאמנותו של משה, כאשר הוא מיד ממשיך לקדם את המשימה שהשלמתה נשללת ממנו – תכונה על-אנושית.
ואולי דווקא מה שחרץ את גורלו של העבד הנאמן היתה הטוטאליות שבה התמסר לשליחותו, הזהות המוחלטת שנוצרה בין משה לבין לקונו, בין נותן התורה למוסרה. גזרה שאין הציבוריות הארץ ישראלית יכולה לעמוד בלעדיה.
בחינה קלה של הפסוקים תגלה כי עם ישראל היו במקום נפשי אחר מאשר בפעם הקודמת שהתלוננו על מים, אז הטילו ספק בעצם נוכחותו של ה’ בקרבם. הפעם, שם שמים נכפל בפיהם (“לפני ה’..קהל ה’…”) בפנייתם הכעוסה אל משה, נוכח המציאות העגומה עקב פטירת מרים – “ומים אין לשתות”.
אמנם שם שמים נכפל בפיהם, אך פנייתם אל משה . ראשיתו של תיאור המ​עשה בביטוי “וירב העם עם משה“, ואילו באחריתו קובע הקב”ה כי “המה מי מריבה אשר רבו בנ”י את ה’, ויקדש בם”. הדגשה זו של בורא עולם באה על רקע אזלת ידם של מנהיגי הדור למנף את המשבר להעצמת החיבור הישיר בין העם לא-לקיו. בריחתם אל אהל מועד מפני הקהל הזועם נענתה בדרישה של ה’ לקחת אמנם את המטה, אך להקהיל את העם ולדבר אל הסלע לעיניהם. מה לא תאם את ציפיותיו של ה’ לא ברור, אך טענתו כלפי משה ואהרן מהדהדת – “יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל”.
בסוף הפרק אנו רואים כיצד בנ”י בוכים את אהרן שלושים יום, על צערם מלכתו של אהרן הכהן, ואולי גם בשל היעלמות הענן וחוסר הביטחון כתוצאה מכך, תרתי משמע. חששם מתגלה כמוצדק כאשר הכנעני שומע, ורואה בכך את ההזדמנות לבוא להילחם בישראל, ואף לוקח שבי. אך בהעדרו של אהרן, ואולי כלקח, פונים הפעם בנ”י ישירות אל ה’, ונענים – “וידר ישראל נדר לה’.. וישמע ה’ בקול ישראל”.
כהורים, כעובדים ואף כשליחים, אנו עלולים לטפח לעיתים תפיסה שלא רק שתרומתנו היא חיונית, אלא שבהעדרנו “הכל יקרוס”. אמנם עמדה כזאת עשויה להבטיח מוטיבציה ומסירות מקסימליות, אך עלולה גם לייצר תלות כזו שבחלוף הזמן עלולה להגביל ולמנוע את הטיפוס למדרגה הבאה, או את ההתרחבות לכיוונים חדשים.
יהי רצון שכל מעשינו יהיו לשם שמים ולתועלת לרבים, ושיישאו פרי גם, ובמיוחד, לאחר שנמשיך למשימותינו הבאות.

לתגובות: rokolton@gmail.com