הרב אברהם נורין

ר”מ במכון מאיר
 

יד חזקה

 אני גאה להקדיש את דבר התורה הזה לקרובי –  סול, דינה, ליאור, עזי, ואמי לכבוד עלייתם לארץ.

“אֲדֹנָי ה’, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ, אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן” (דברים ג, כ”ד-כ”ה)
בפסוקים הדרמטיים האלו מתחילה פרשת ואתחנן.  משה, עבד ה’, מוצא את האומץ להתחנן לפני ה’ לבטל את הגזירה של אי-כניסתו לארץ. אך מעבר לדרמה הזאת עולה שאלה על הניסוח של בקשת משה. בתפילתו משה מתאר את ה’ כמי שעכשיו מתחיל להראות את גודלו וחוזק ידו. אבל למה משה אמר כך? לכאורה ה’ הראה את יד חזקה שלו כבר לפני ארבעים שנה כשהוא הוציא את עם ישראל ממצרים. יש כמה פסוקים בהם משה בעצמו אומר את זה, למשל:
“ויֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה’ אֶתְכֶם מִזֶּה” (שמות, י”ג :ג) וגם “וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה’ אֱ-לֹקיו; וַיֹּאמֶר, לָמָה ה’ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁרהוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה” (שמות ל”ב :י”א)
יותר מזה: הרעיון שיצאת מצרים נעשתה בידו חזקה של הקב”ה לא מוגבלת לספר שמות; גם בספר דברים הרעיון מוזכר כמה פעמים, כולל בפרשה שלנו, פרשת אתחנן:
“לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה’ בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם. כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים כִּי מֵאַהֲבַת ה’ אֶתְכֶם, וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם, הוֹצִיא ה’ אֶתְכֶם, בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים, מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרָיִם”.
מפסוקים האלו נראה שה’ הראה את ידו החזקה למשה כבר בזמן יציאת מצרים. אז למה משה אומר ארבעים שנה מאוחר יותר שרק עכשיו ה’ מתחיל להראות לו את ידו החזקה?
התשובה היא מאד פשוטה: ידו החזקה של ה’ אינה מתגלה לנו ביציאת מצרים, אלא בכניסתם של בני ישראל לארץ. כיון שעכשיו השבטים של ראובן גד וחצי מנשה התחילו לרשת את הארץ, משה יכול להגיד שיד ה’ עכשיו התחיל לגלות בעולם!!!
 אפשר להבין את הרעיון הזה כבר מספר שמות, בקריאה מדויקת של כל הפסוקים הנ”ל. בדרך כלל אנו מפרשים את הביטוי “ביד חזקה” כמין ‘עם יד חזקה’.  אולם האות “ב” בתחילת מילה יכולה לשמש עם כמה משמעיות: לציון מקום, לציון זמן, בין, עם, בגלל, ובאמצעות. בנוסף, לכך “ב” יכול לציין חלק משלם. למשל, כשמנוח ביקש מן המלאך שהביא את הבשורות טובות על הולדת בין לאכול איתו, המלאך עונה: “אִם תַּעְצְרֵ֙נִי֙ לֹא אֹכַ֣ל בְּלַחְמֶ֔ךָ וְאִם תַּעֲשֶׂ֣ה עֹלָ֔ה, ה’ תַּעֲלֶ֑נָּה כִּ֚י לֹא יָדַ֣ע מָנ֔וֹחַ כִּֽי מַלְאַ֥ךְ ה’ הֽוּא” (שופטים י”ג: ט”ו)
 מנוח הציע למלאך חלק מן אוכל שלו  כמו שלומדים מן הקידומת “ב”. בדומה לכך, כשכתוב שה’ הוציא אותנו ‘ביד חזקה’, ה-“ב” מלמד אותנו שרק חלק מן התהליך לגלות את יד החזקה  קרה. התהליך יסתיים רק בכניסתם של בני ישראל לארץ.
הרעיון הזה כמעט כתוב במפורש בפרשה שלנו:
כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר, לֵאמֹר: מָה הָעֵדֹת, וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֱ-לֹקינוּ אֶתְכֶם. וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ “עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם; וַיֹּצִיאֵנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה” (דברים ו: כ-כא).
התורה גם מרחיבה על משמעותה של תשובה זו
“וַיִּתֵּן ה’ אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם, בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ. וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ.
ידו החזקה של הקב”ה רק מתגלה בעולם אחרי שה’ מביא את בני ישראל לאדמתם כפי שנשבע לאבותינו.
ניתן להמחיש את הרעיון על ידי הלכה המופיעה בתחילת מסכת שבת:
“… פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס – בעל הבית חייב, והעני פטור… פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה, או שנתן לתוכה והכניס – שניהם פטורין (שבת א ,א:).
המשנה מדברת על מצב  שבו מגיע איש עני עם סל בידו לבית של אדם בשבת ומבקש אוכל.  בגלל שאין עירוב, חל איסור על העברת דברים מרשות היחיד (הבית) לרשות הרבים (איפה שהעני עומד). בעל הבית חייב רק אם הוא עשה שתי דברים: עקירת החפץ והנחת החפץ.  במקרה שהוא רק עשה פעולה אחת (למשל, הוא הוציא את ידו עם אוכל, אבל העני הוא שלקח את האוכל מידו) הוא אינו חייב כיוון שהוא לא גמר את פעולת ההעברה. העברת דבר מחייבת גם פעולה של הוצאה וגם גמירת המעשה בהבאת החפץ לייעדו. באותו אופן, הוצאת בני ישראל ממצרים לא נחשבת כמעשה גמור;רק לאחר שה’ מביא את בני ישראל לארץ המובטחת משתלמת המעשה – וידו החזקה מתגלה בעולם.
 
גם נחמיה משתמש בביטוי “יד חזקה”. בתחילת תקופת בית שני נחמיה שומע על ארץ ישראל החרבה. הוא פונה לה’ בצום ובתפילה. במהלך תפילתו הוא מתפלל במילים הבאות:
 
אִם יִהְיֶה נִדַּחֲכֶם בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם אֲקַבְּצֵם, וַהֲבִיאֹתִים אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לְשַׁכֵּן אֶת שְׁמִי שָׁם  .וְהֵם עֲבָדֶיךָ וְעַמֶּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל, וּבְיָדְךָ הַחֲזָקָה ) נחמיה פרק א: ט-י).
 
נחמיה ,שראה את תחילת הגאולה בימיו, הבין שידו החזקה של ה’ לא מצומצמת לדורו של משה בלבד, אלא כל דור יכול להיפגש אתו בקיבוץ הגלויות מארבע כנפות הארץ.  נחמיה גם לוקח את הרעיון הזה צעד אחד קדימה. נחמיה עוזב את עבודתו בארמון הפרסי ומגיע לירושלים כדי לעזור בשיקום העיר. כך הוא הראה לעם איך להכיר טובה לחסד שה’ עושה לעמו: ידו החזקה של ה’ התגלה לנו בעצם באפשרות לשוב לארץ ישראל, עכשיו אנחנו נכנסים לתמונה: אנו צריכים להשתמש בחזק ידינו כדי לבנות את ארץ ישראל באופן מלא!
 
שבת שלום!
 

לתגובות: harbashan@gmail.com