הרב אמיר משיח

אברך לשעבר בשיקגו (תש”ס-תשס”ב)
כיום משמש כמרצה למח”י באוניברסיטת אריאל וכרב קהילה בפתח תקווה
 

ייצא לפניהם ויבוא לפניהם
 

“ביום ה-28 בפברואר 1955, בקרב עזה, פיקד סרן סעדיה אלקיים (סופאפו) ז”ל, על חלק מהכוחות. הוא פרץ בראש חייליו, כבש מחנה צבאי מצרי מוגן והמשיך בראש החוליה הפורצת למחנה שני. התנגדות האויב הייתה נמרצת. סרן סעדיה אלקיים ז”ל הסתער והתקדם בראש אנשיו, גלוי לאש האויב, עד נפילתו. התנהגותו הנועזת בקרב והסתערותו ללא חת, הדביקה ברוחה את חייליו אשר המשיכו בקרב, התגברו על האויב וכבשו את המחנה. על מעשהו זה הוענק לו עיטור העוז” (אריה גילאי ודוד בן עוזיאל: “מורשת הקרב שהנחילו צנחני העשור הראשון לצה”ל”).
 
האמרה “פרץ בראש חייליו”, היא תוצאה של חינוך המפקדים בצה”ל להימצא בראש הכוח בשעת הקרב. השקפה חינוכית ומעשית זו באה לביטוי במושג – ‘אָחֲרַי’, המבטא את עיקרון ההובלה של המפקד הצועד לפני הכוח הלוחם. “אָחֲרַי” יאמר המפקד בשגרה, באימונים ובקרב.

הרעיון עצמו אינו המצאה חדשה במסורת ישראל ותרבותו. עוד מימי בתנ”ך מצאנו עדויות למכביר על קציני צבא ההולכים בראש המחנה לקראת הקרב. דוגמה לזאת נראה מהוראותיו של אהוד בן גרא לחייליו, אשר נלחם בראש בני ישראל במלחמתם נגד מואב: “וַיֵּרְדוּ עִמּוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָהָר, וְהוּא לִפְנֵיהֶם. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רִדְפוּ אַחֲרַי… וַיֵּרְדוּ אַחֲרָיו, וַיִּלְכְּדוּ אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן”. (שופטים ג’ 27). גם מהמרדף שמנהלים ברק בן אבינועם ודבורה הנביאה אחרי סיסרא, שר צבאו של יבין מלך כנען, עולה התפיסה הזו: “וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו” (שופטים ד’ 14).
 
אם כן, ‘אחרי’ הינה פקודה הן מהימים ההם והן מהזמן הזה בצבא ההגנה לישראל, אולם עיון בפרשתנו מעלה, כי הרעיון הזה מופיע כבר בראשית הדרך, עת פנה משה להקב”ה וביקשו למנות לו מחליף. משה אינו מסתפק בבקשה, אלא הוא גם מונה את דרישות התפקיד של מנהיג עם ישראל. יש לשער שמשה אמר את הדברים הן לשעה והן לדורות: “וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה’ לֵאמֹר: יִפְקֹד ה’ אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה’ כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה”. המדרש מפרט יותר את דרישות התפקיד, וז”ל:
 
“‘אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם’ – שלא יהא עושה כדרך שמלכי אומות העולם עושין, שהן מוציאין את בני דוויה [בני השכבות החלשות והנחשלות] למלחמה ויושבין להן בתוך בתיהם, אלא ‘אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם’. שכן הוא אומר בדוד: ‘וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד כִּי הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם’ (שמואל א’ י”ח 16).
‘וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם’ – שלא יהא מוציאן רבבות ומכניסן אלפים, מוציאן אלפים ומכניסן מאות, שכן הוא אומר בדוד: ‘גַּם אֶתְמוֹל גַּם שִׁלְשׁוֹם בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ אַתָּה הָיִיתָה הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל’ (שמואל ב ה ב) – מה שאתה מוציא אתה מביא” (ספרי זוטא פיסקא כ”ז ד”ה אשר).
 
אם כן, המדרש מביא לפנינו דרישה כפולה: האחת – ‘אחרי’, למשוך ולהנהיג את פקודיך קדימה, והשנייה – אחריות כלפי אלה שמאחוריך. הדרך הנאותה ביותר לעשות כן היא על ידי דוגמה אישית, וכך כותב הרש”ר הירש:
 
“הוראת “יצא” היא: לעבור לרשות הרבים, בניגוד ל”בא” המורה על חזרה לרשות היחיד. יש צורך באיש אשר יצא לפניהם ויבוא לפניהם. איש זה יעבור לפני העם ויהיה להם מופת בחייו הציבוריים והפרטיים. ‘וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם’ – בעצם המופת שהוא יציג לפניהם וגם בכוח השפעתו הכללית, הוא יביא לידי כך, שאף הם יקיימו את כל התפקידים הציבוריים והפרטיים תוך נאמנות לחובה” (במדבר כ”ז 17).
ובמילותיו הפשוטות, הקצרות והקולעות של השופט גדעון “ממני תראו וכן תעשו” (שופטים ז’ 17). הדברים הללו צריכים להיות נר לרגלינו בחיינו הפרטיים, עת נשליך את הדברים על ההווה שלנו כאן ועכשיו. לא כולנו מפקדים בשדה הקרב, אולם כולנו מנהיגים את בני ביתנו, בנינו, בנותינו ותלמידינו במערכת החיים הסבוכה. כמו המפקד והמצביא הצבאי, גם אנו צריכים להוציא ולהביא את חיילינו-ילדינו – לצעוד, ללכת ולמשוך קדימה, מחד, ומתוך דאגה ואחריות למי שנמצא מאחור, צועד בעקבותינו, מביט בנו ורואה בנו את מנהיגיו ומחנכיו במאבקי חיינו, מאידך. זוהי דרישתו של משה מהמנהיג: “אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם”.
 

לתגובות: a.mashiach@gmail.com