הרב אשר סבג

שליח לשעבר בשיקגו (תשס”ד)
כיום רב קהילה בראשון לציון
 

מי אשם בצרות של עם ישראל?
 

פרשה זו נודעת בעיקר בגלל המשבר הגדול שמתחולל בתחילת הפרשה, המרגלים שחוזרים מתור הארץ גורמים לעם ישראל לבכיה של חינם ובכיה של דורות.

אך גם בסוף הפרשה מתרחש משבר נוסף, חילול השבת הראשון בעם ישראל, שקורה לאחר שבת אחת סך הכל שאותה שמרו במדבר. וכפי שרש”י מביא בשם המדרש, שפרשיה זו יש בה גנותן של ישראל שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחללה.

אמנם בניגוד לפרשת המרגלים בה התורה פרסמה את שמותם של המרגלים, כאן התורה כסתה את שמו של מקושש העצים ולא פרסמה אותו. הגמ’ במסכת שבת מביאה את דברי רבי עקיבא שלומד מגזירה שווה שמקושש העצים היה בעצם צלפחד בן חפר המוזכר במקום אחר כאביהם של אותם נשים שבקשו ממשה רבינו נחלה, והעידו על אביהם ש-‘מת בחטאו’.

רבי יהודה בן בתירא שומע את דברי רבי עקיבא ומוכיח אותו על נסיונו למצוא מי החוטא, הרי אם אתה צודק התורה כסתה את שמו ומדוע אתה מגלה אותו? ואם אתה טועה הרי הוצאת לעז על אותו צדיק? לכאורה, רבי עקיבא גילה את שמו מפני שהתורה במפורש מעידה על צלפחד ש”מת בחטאו” ואם כן, לדעת רבי עקיבא אפשר לפרש שחטאו היה מקושש העצים ואין זו הוצאת לעז, אך עדיין קשה. מדוע באמת התורה כסתה את זהותו של צלפחד? הרי אם רצתה התורה ללמד עליו זכות, אז מדוע במקום אחר כתבה שמת בחטאו?

הכרתי מפקד אחד בצבא שפעם תפש חיילים שלו מדברים בפלאפון בזמן השמירה והעניש אותם בצורה חמורה מאד, ובהשואה למפקדים אחרים שתפשו חיילים ישנים בשמירה. שאלתי אותו מדוע החמיר כל כך?

הוא ענה לי שהוא מעדיף חייל שישן בשמירה מאשר חייל שמדבר בפלאפון, והוא הסביר, שחייל שיושן בשמירה יודע שהוא כרגע מפקיר את השמירה, ולכן הוא ינסה להזהר מזה, אבל חייל שמדבר בפלאפון בטוח שהוא שומר והכל בסדר, וזה הרבה יותר גרוע, כי הוא מרשה לעצמו יותר בקלות לעשות זאת.

אם הייתי שואל אדם מן השורה מה יותר חמור בעיניו , לשון הרע או חילול שבת, מן הסתם היה עונה שחילול שבת הרבה יותר חמור, זה איסור לאו וזה איסור סקילה וכרת.

לו התורה היתה מפרסמת את שמו של צלפחד כמחלל השבת, יתכן מאד שהיו תולים בצווארו את הקולר, ומאשימים אותו בכך שעם ישראל נשאר במדבר ארבעים שנה, שהוציא גנותן של ישראל שלא הצליחו לשמור אפילו שתי שבתות רצוף.

על אף שהתוצאות של איסור הלשון הרע שעשו המרגלים היו הרבה יותר חמורות, עדיין היה קל יותר לתלות את האשם במחלל השבת, בחילוני – הוא אשם במצב שלנו, בגללו אנחנו במדבר ארבעים שנה, הגאולה לא מגיעה בגלל מחללי השבת וכדו’. אולי זו כוונת התורה שכסתה את זהותו של המחלל, וגלתה את זהותם של המרגלים, “הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה שאין אתה יודע שכרן של מצוות”, וכידוע “שכר מצווה – מצווה”, ואיננו יודעים אלו תוצאות חמורות יכולות להיות אפילו למצווה קלה, לעומת מצווה חמורה, ולפעמים דווקא המצווה הקלה היא זו שתגרום לנפילה והתדרדרות.

זו הסיבה שמיד לאחר פרשת המקושש, באה פרשת ציצית, פתיל התכלת – “וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'”, אין בתורה רק מצוות חמורות, לא רק שמירת שבת וכשרות וטהרת המשפחה, יש גם עולם שלם של מצוות בין אדם לחבירו, לשון הרע, ואהבת לרעך כמוך. אל לנו להתמקד בתחום אחד ולזלזל בתחום אחר, כפי שאנו רואים כאן בפרשת המרגלים את התוצאות הקשות של דיבור לשון הרע.

שאל פעם את הרדב”ז אדם מסוים שרצה להחמיר חומרא מסוימת ולא לאכול אצל חבירו, ודן עם הרדב”ז בצדדי האיסור. ענה לו הרדב”ז, אתה מדבר איתי על חומרא מדברי חכמים, ומה עם כל האיסורי דאורייתא ששכחת? מה עם לא תשנא את אחיך בלבבך? מה עם ואהבת לרעך כמוך? מה עם המלבין פני חבירו ברבים?

פרשית המרגלים מול פרשית המקושש מחייבת אותנו לחשבון נפש, האם גם אנחנו נוטים להפיל את האשם על ה”חמורות”? בעוד שאנחנו עוברים על ה”קלות” שהם כ”חמורות”? האם “זכרנו” את “כל” מצוות ה’?

שבת שלום

לתגובות: ashersabag77@gmail.com