הרב אבי גולדברג

ראש כולל לשעבר בממפיס,
כיום מחנך בבית הספר התיכון “הימלפרב” בירושלים
 

על עזבם את תורתי – התורה המחברת

ספר דברים, אותו אנו פותחים היום, ותמיד בשבת שלפני תשעה באב, שונה משאר חומשי התורה. משה מדבר בגוף ראשון לאורך כל הספר כמעט, ולא הקב”ה. לכן לא נאמר בספר “וידבר ה'”,  “ויאמר ה’ אל משה…” (הקדמת הרמב”ן), ומרבית הספר הינו חזרה על דברים שנאמרו וסופרו בחומשים הקודמים.
 
מהו אם כן מעמדו של ספר דברים? האם אלו דברי משה בעצמו, או שגם בחומש זה הקב”ה מדבר דרך משה? ובכלל – מה המטרה והתפקיד של הספר?
במסכת סנהדרין דף צ”ט. – מובאת ברייתא על פסוק בבמדבר: “כי דבר ה’ בָּזָה ואת מִצוָתו הֵפַר הִכָּרֵת תִּכּרָתֵ הנפש ההיא”. הגמרא אומרת שם שמדובר על אדם האומר: “אין תורה מן השמים… (ואפילו אמר: “כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק אחד שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו אמרוׂ)- הוא ביזה את דבר ה’ וראוי לכרת. כך עולה גם מהגמרא בבבא בתרא (ט”ו.) על הפסוק בסוף ספר דברים: “וימת שם משה עבד ה'”- אפשר משה מת וכותב “וימת שם משה”?  אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע…” ודעה אחרת אומרת: “עד כאן הקב”ה אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקב”ה אומר ומשה כותב בדמע.”
כלומר לפי הגמרא כל השאלה היא רק על שמונת הפסוקים האחרונים של ספר דברים, אבל ברור ששאר הספר הוא מפיו של הקב”ה.
באופן דומה הבין הרמב”ן בהקדמתו לתורה. הרמב”ן אומר: “ואל יקשה עליך עניין משנה התורה שמדבר (משה) בעד עצמו: ואתחנן ואתפלל אל ה’ ואומר…. אמת וברור הוא שכל התורה מתחילת ספר בראשית עד ‘לעיני כל ישראל‘ נאמרה מפיו של הקב”ה לאזניו של משה…”
וכך כותב גם הרמב”ם בהקדמה לפרק חלק: “היסוד השמיני היות התורה מן השמים. והוא שנאמין כי כל התורה הזאת הנתונה ע”י משה רבנו ע”ה, היא כולה מפי הגבורה. ואין הפרש בין (הפסוקים) “ובני חם כוש ומצרים” ובין “אנכי ה’ אלקיך” ו”שמע ישראל”…
עד כאן ראינו מספר מקורות שמסבירים שספר דברים, כשאר החומשים, הוא למעשהדבריו של הקב”ה בלבד.
 
לעומת זאת, יש בחז”ל כיוון אחר המדגיש את המיוחד בספר דברים, והוא ש”משה מפי עצמו אמרן“. הגמרא במגילה (ל”א:) עוסקת בדינים הקשורים לקריאה בתורה, וישנה הלכה שבקללות המוזכרות בתורה לא עוצרים באמצע כי זה סימן שלילי. אביי אומר שם שהלכה זו נוגעת רק לקללות שבספר ויקרא, אבל בקללות שבספר דברים אפשר לעצור כי הם לא מפיו של הקב”ה אלא מפיו של משה – “משה מפיו אמרן”.
ישנה אף משמעות הלכתית לנקודה זו הבאה לידי ביטוי ביכולת לדרוש “סמוכים”, כלומר האם פסוקים סמוכים יכולים ללמד הלכות מאחד לשני. ביבמות ד’. אומר רב יוסף שאפילו מי שסובר שבכל התורה לא דורשים סמיכות, בספר דברים כן למדים באופן של סמיכות. הסיבה לכך ברורה, ספר דברים שונה, מכיון שהוא נאמר על ידי משה באופן אנושי.
בצורה ברורה ביטא זאת ה”אור החיים” בתחילת פירושו לספר דברים. על המילים “אלה הדברים אשר דיבר משה” הוא אומר – ‘אֵלֶה’ מיעט הקודם, שהם דברי עצמו, שכל הספר תוכחות הם מוסר ממשה לעובר פי ה’… אלה לבד הם הדברים אשר דבר משה דברי עצמו, אבל כל הקודם בד’ חומשים לא אמר אפילו אות אחת מעצמו…”
כמובן שדברים אלו מעלים שאלה אמונית גדולה – איך ייתכן שאדם, גדול ככל שיהיה, יכתוב חלק מהתורה?
ובאמת פרשנים עסקו בשאלה הזאת וניתנו כמה דרכי מחשבה בנושא.
באופן פשוט ניתן להבין כך – משה אמר את ספר דברים לעם ישראל באותם שלושים ושבעה הימים האחרונים של חייו, והקב”ה אישר להכניס את דברי משה לתוך התורה. כלומר משה אמר מעצמו, ובעקבות האישור של ה’ לדברי משה הם נכנסו לתורתו של ה’. (כשחושבים על כך יש לא מעט דיבורים אנושיים בתורה ואפילו של רשעים –פרעה, בלעם, בלק, וברור לנו שהכוונה היא שכך הקב”ה החליט – שדבריהם של רשעים יוכנסו לתורה ליצירה שלמה של תורת ה’.)
 
במשמעות ההבדל הזה שבין ספר דברים וארבעת החומשים האחרים, אומר המהר”ל (תפארת פרק מ”ג):
“כי התורה שנתן השם יתברך לישראל יש בה שתי בחינות: הבחינה האחת מצד השם יתברך אשר הוא נותן התורה. הבחינה השנית מצד ישראל המקבלים את התורה….”
המהר”ל מסביר שכל התורה- יש בה שתי בחינות. אחת – מצד הנותן, הא-ל שבשמים, שהוא מעל לכל, והשניה – מצד המקבל, ישראל, שהם בארץ – בעולם הזה.
“כי השם יתברך נתן התורה וישראל מקבלים אותה, והקבלה היא בסוף”. כדי לגשר על הפער האדיר הזה, בין עמדת הנותן ועמדת המקבל, צריך שיהיה ביטוי בתורה עצמה לעמדת המקבל וספר דברים הוא זה. הוא למעשה מבטא את השיתוף שלנו עם הקב”ה. את הצד שבו התורה קשורה אלינו, למקבלים. התורה היא חיבור ביננו לבין אלוקים, וארבעת החומשים הראשונים מבטאים את הצד הבלעדי של הקב”ה, אבל בסוף, בחומש דברים, אחרי כל ה-‘נתינה’ מגיעים אל המקבל. ולכן “הדיבור הוא כפי הראוי אל המקבל, כי המקבל הוא עיקר שם”, והדברים הם מפיו של משה, מצד כנסת ישראל, מנוסחים באופן המיוחד והיותר אנושי – כמו הדברים שנקלטים על ידינו.
על הפסוק בתהילים פרק א’ – “אשרי האיש אשר לא הלך העצת רשעים… כי אם בתורת ה’ חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה” אומר רבא – “בתחילה נקראת על שמו של הקב”ה ולבסוף נקראת על שמו” – כלומר על שמו של הלומד עצמו!
כלומר מי שלומד את תורתו של הקב”ה, בצורה רצינית, הוגה בה יומם ולילה, אזי לבסוף התורה נהפכת להיות גם תורתו שלו. הוא נהפך לשותף בתורה.
באופן דומה ניתן להסביר את התפילה שאנחנו מתפללים בכל שבת וחג – “ותן חלקנו בתורתך”. כלומר אנו מבקשים מה’ שנזכה להשיג את החלק האישי שלנו בתורה, ולהיות ראויים אליו.
 
תשעה באב הוא יום האבל הלאומי שלנו על חורבן הבית, הגלות הארוכה, והניתוק שלנו מריבונו של עולם. אבל קבעו חכמים – על סמך הפסוק בירמיהו (ט’, י”א-י”ב):
“עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ?… וַיֹּאמֶר ה’ עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם…”
“ר’ הונא ור’ ירמיה בשם ר’ חייא בר אבא אמרי: כתיב (ירמיה ט”ז, י”א), “ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו “. הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו! מתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב”(איכה רבה, פתיחה, ב’)
הלוואי שנזכה ללמוד תורה, שמקשרת אותנו עם הקב”ה, ומחברת בין הנותן למקבל.
נתפלל לימים בהם בתשעה באב נלמד את התורה המשמחת, המחברת אותנו והופכת אותנו לשותפים מלאים, יחד עם ריבונו של עולם, בתורה.
לתגובות: goldbergmem@gmail.com