הרב שלמה פיק

מחבר הספרים: מועדי הרב, אהבת שלמה
בית המדרש, המכון הגבוה לתורה ע”ש לודביג ז”ל ואריקה יסלזון, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן
 
 

ערכים שטחיים לעומת ערכים אמתיים
עבר הירדן לעומת ארץ כנען

 
במאמר זה אבקש להתמקד בקשר בין סוף פרשת מטות לפרשת מסעי, בין בחירת בני ראובן ובני גד להתנחל בעבר הירדן לבין המשך סיפור התורה בפרשת מסעי.
התורה מספרת שעקב ריבוי הנכסים של שני שבטים אלו, הם בחרו להישאר בארץ סיחון ועוג, שהרי המקום היה טוב למראה, והיה להם הרבה צאן. לפי דבריהם הם העדיפו הצאן מעל המשפחה וכמו שכתוב (במדבר לב, טז): “וַיִּגְּשׁ֤וּ אֵלָיו֙ וַ֣יֹּאמְר֔וּ גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ.”
משה היה צריך לחנך אותם לערכים נכונים (שם, כד): “בְּנֽוּ־לָכֶ֤ם עָרִים֙ לְטַפְּכֶ֔ם וּגְדֵרֹ֖ת לְצֹנַאֲכֶ֑ם וְהַיֹּצֵ֥א מִפִּיכֶ֖ם תַּעֲשֽׂוּ” – ילדים לפני הצאן, ואכן הם למדו את הלקח: (שם, כה-כו) “וַיֹּ֤אמֶר בְּנֵי־גָד֙ וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֶל־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר עֲבָדֶ֣יךָ יַעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י מְצַוֶּֽה: טַפֵּ֣נוּ נָשֵׁ֔ינוּ מִקְנֵ֖נוּ וְכָל־בְּהֶמְתֵּ֑נוּ יִֽהְיוּ־שָׁ֖ם בְּעָרֵ֥י הַגִּלְעָֽד.” הרי הם למד להעריך ילדיהם לפני נכסיהם.
כעת התורה מספרת את כל המסעות שבני ישראל עברו – כעין סיכום קצר של ספר שמות וספר במדבר. הפסוקים האחרונים של המסעות הם (במדבר לג, מח-מט): “וַיִּסְע֖וּ מֵהָרֵ֣י הָעֲבָרִ֑ים וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב עַ֖ל יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ; וַיַּחֲנ֤וּ עַל־הַיַּרְדֵּן֙ מִבֵּ֣ית הַיְשִׁמֹ֔ת עַ֖ד אָבֵ֣ל הַשִּׁטִּ֑ים בְּעַֽרְבֹ֖ת מוֹאָֽב” – הם הגיעו לעבר הירדן ובזה מוסבר הרקע הכללי איך בני ראובן ובני גד הגיעו להחלטתם להישאר בערבות מואב ובכל ארץ סיחון ועוג.
אולם אין בשני פסוקים אלו תחנה סופית – התחנה הזו היא אינה האחרונה, אלא אמור להיות המשך למסעות אלו וכמו שהפסוקים ממשיכים לספר:
וַיְדַבֵּ֧ר ה’ אֶל־מֹשֶׁ֖ה בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר: דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֥י אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן אֶל־אֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן… וְהוֹרַשְׁתֶּ֥ם אֶת־הָאָ֖רֶץ וִֽישַׁבְתֶּם־בָּ֑הּ כִּ֥י לָכֶ֛ם נָתַ֥תִּי אֶת־הָאָ֖רֶץ לָרֶ֥שֶׁת אֹתָֽהּ: וְהִתְנַחַלְתֶּם֩ אֶת־הָאָ֨רֶץ בְּגוֹרָ֜ל לְמִשְׁפְּחֹֽתֵיכֶ֗ם לָרַ֞ב תַּרְבּ֤וּ אֶת־נַחֲלָתוֹ֙ וְלַמְעַט֙ תַּמְעִ֣יט אֶת־נַחֲלָת֔וֹ אֶל֩ אֲשֶׁר־יֵ֨צֵא ל֥וֹ שָׁ֛מָּה הַגּוֹרָ֖ל ל֣וֹ יִהְיֶ֑ה לְמַטּ֥וֹת אֲבֹתֵיכֶ֖ם תִּתְנֶחָֽלוּ…
ומיד יש תיאור של גבולות הארץ, שמטרתו הוא לספר מהי ארץ ישראל האמיתי וסגולתו וכמו שכתוב במשך הפרשה (לה, לד): וְלֹ֧א תְטַמֵּ֣א אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ יֹשְׁבִ֣ים בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֣ן בְּתוֹכָ֑הּ כִּ֚י אֲנִ֣י ה’ שֹׁכֵ֕ן בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל”.
ארץ ישראל לפי הגבולות של פרשת מסעי אינה רק נחלה דומה לנחלת שני השבטים בעבר הירדן, אלא היא ארץ שבה שוכן הקב”ה, מקום של שכינה. לעומת ארץ ישראל המובטחת, בספר יהושע יש תיאור לא חיובי של עבר הירדן (יהושע כב, יט):
וְאַ֨ךְ אִם־טְמֵאָ֜ה אֶ֣רֶץ אֲחֻזַּתְכֶ֗ם עִבְר֨וּ לָכֶ֜ם אֶל־אֶ֨רֶץ אֲחֻזַּ֤ת ה’ אֲשֶׁ֤ר שָֽׁכַן־שָׁם֙ מִשְׁכַּ֣ן ה’ וְהֵאָחֲז֖וּ בְּתוֹכֵ֑נוּ וּבַֽה’ אַל־תִּמְרֹ֗דוּ וְאֹתָ֙נוּ֙ אַל־תִּמְרֹ֔דוּ בִּבְנֹֽתְכֶ֤ם לָכֶם֙ מִזְבֵּ֔חַ מִֽבַּלְעֲדֵ֔י מִזְבַּ֖ח ה’ אֱ-לֹהֵֽינוּ.
ומעיר רש”י שם: “אם טמאה ארץ אחוזתכם – שלא בחר הקדוש ברוך הוא להשרות בה שכינתו”. ארץ טמאה פירוש שאין בו השראת שכינה. בני ראובן ובני גד העדיפו את ממונם מעל ערך של ארץ ישראל שבו יש השראת השכינה.
 
עבר הירדן נשאר כחלק של ארץ ישראל, אבל חסר לו מימד של שכינה, ויש קשר הדוק בין המניע של בני ראובן ובני גד להתנחל שמה – הממון שלהם – ובין העובדה שחלק ארץ זו נכבש על יד מלך אשור, ותושביה יצאו לגלות ראשונים. הקשר מצוי בפסוק במשלי (כ, כא): נַ֭חֲלָה מְבֹהֶ֣לֶת בָּרִאשֹׁנָ֑ה וְ֝אַחֲרִיתָ֗הּ לֹ֣א תְבֹרָֽךְ”.
ופירש רש”י שם: “נחלה מבוהלת בראשונה – שנבהל למהר וליטול תחלה כגון בני גד ובני ראובן שמהרו לטול חלקם בעבר הירדן ודברו בבהלה שנאמר גדרות צאן נבנה למקנינו פה וערים לטפנו (במדבר לב) עשו את העיקר טפל שהקדימו צאנם לטפם”.
 
והוסיף רש”י: “ואחריתה לא תבורך – שגלו כמה שנים קודם שאר השבטים כמו שמפורש בסדר עולם ובמדרש רבי תנחומא – בשנת שתים לאחז ויער ה’ את רוח מלך אשור וגו’ ושאר שבטים גלו בשנת שש לחזקיהו היא התשיעית להושע בן אלה.”
העדפת ממון מעל ערכים של קדושה ושכינה, גרמה לגלותם.
 
לאורך ההיסטוריה שלנו, התורה וחז”ל מדגישים את ערך הדביקות בה’ ולא דביקות בממון. חז”ל מספרים ששמונים אחוז מן העם לא רצו לצאת ממצרים, לא רצו להיות עבדי ה’, דבקים בה’, אלא העדיפו חיים מצריים,  ולכן מתו במכת חושך במצרים. בקריאת שמע אנחנו מצווים על אהבת ה’, והתורה צריכה להדגיש בכל נפשך, כלומר שנמסור את חיינו עבור קידוש ה’, וגם בכל מאודך – שנמסור את כל רכושנו עבור הקב”ה. פרשות אלו מדגישות את הערכים האמיתיים שכל אחד צריך לסגל לעצמו ולא הדברים השטחיים. לא נכסים וממון אלא אהבת המשפחה, אהבת הארץ ומעל הכל – אהבת ה’.
 

לתגובות: shlomo.pick@biu.ac.il