אמונה אינה עוסקת בלהחזיק באמונה. אמונה היא לפעול מתוך נאמנות.
אברהם נורין
ידיד תורה מציון
מורה בתכנית הגיור “פניני אור”
לחצו כאן לגרסת PDF
לתרגום בספרדית ופורטוגזית
דבר תורה זה מוקדש לעילוי נשמתה של לאה ציפורה הלר, שהלכה לעולמה בכ”ה בסיוון ה’תשפ”ו. היא הייתה אשת חיל, מסורה להאדרת התורה, המצוות, ארץ ישראל ועם ישראל. היא הייתה בת, רעיה, אם, מנהלת, שכנה וחברה אהובה. זרעי מעשי החסד שלה ימשיכו לפרוח וללבלב עוד שנים רבות מאוד.
לאורך 26 שנות נישואינו, אחת המחלוקות החוזרות ונשנות ביני לבין אשתי היא על הצורך שלי לחלוץ נעליים בכניסה לבית. אשתי רוצה שאחלוץ את נעליי כדי שלא אשאיר עקבות מלוכלכות על הרצפה. מנגד, אני אוהב להישאר עם נעליים בבית, אפילו במחיר של רצפה מלוכלכת יותר. בעוד שמישהו עשוי לטעון שמדובר פשוט בוויכוח ביתי רגיל, נראה שטיעון דומה מופיע כאשר משה מתקרב לסנה הבוער. אם כך, לאשתי יש תמיכה לעמדתה מלא פחות מאשר מהקדוש ברוך הוא עצמו. שם ציווה ה’ את משה רבנו לעשות בדיוק את מה שאשתי מבקשת ממני לעשות: “שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא” (שמות ג’, ה’).
מהי המשמעות של חליצת הנעליים, ומדוע זו המצווה הראשונה שמשה מקבל מה’? התשובה היא שנעליים הן דבר אישי. הן מעוצבות כך שיתאימו בדיוק למידת הנועל, ובצבע ובסגנון שהוא או היא בוחרים. נעילת נעליים מסמלת אינדיבידואליות. כאשר משה מתבקש לחלוץ את נעליו, הוא מתבקש להשאיר מאחור את האינדיבידואליות שלו ולהצטרף למשהו גדול יותר – לעמוד על אדמת קודש.
במילים אחרות, כדי שמשה יהיה מנהיג של העם היהודי, הוא אינו יכול להתייחס לאנשים על סמך העדפותיו האישיות ודעותיו הקדומות. במקום זאת, כמנהיג, הוא יצטרך לעמוד על “אדמת קודש” (admat kodesh). כדי למלא את משימתו להנהיג את העם, הוא יצטרך לתפוס את הסוגיות שעל הפרק מבעד לעדשה הקדושה והמרוממת של ה’, מבלי ששיקול דעתו יוכתם, כפי שהיה קורה אילו היה מביט בהן מבעד לעדשותיו האישיות.
במשך ארבעים שנה שמר משה על נעליו חלוצות. הוא הוציא את העם ממצרים והוביל אותם במדבר. כל זה לא היה לטובתו האישית (“לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי”, במדבר ט”ז, ט”ו) או מתוך בחירה על מי להפיץ את השפעתו (“וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם”, שם). במקום זאת, משה הפגין את אהבתו ודאגתו של ה’ לכל עם ישראל.
כל זה משתנה בפרשת חוקת, שבה משה מגיב לתלונות העם. הוא עשה זאת לא כשליח ה’ אלא כאדם פרטי (פגוע). אנו יכולים להבין מדוע משה היה כה נסער. העם תוקף את משה מילולית, ומתעלם מכך שמשה הנחה אותם בנאמנות במשך 40 השנים האחרונות. הם אפילו אומרים לו שהיו מעדיפים למות כחסידי קורח, האיש שניסה להפיל את משה, מאשר שמשה יהיה מנהיגם (“וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'”, במדבר כ’, ג’). אז משה עושה משהו שלא עשה מאז שה’ נגלה אליו בסנה הבוער. הוא נועל את נעליו. הוא מכנה את העם בשמות גנאי (“שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים…”, במדבר כ’, י’). הוא מסרב לעזור להם, אף על פי שה’ ציווה עליו לעשות כן (“הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?”, שם). הוא משתמש בנוכחותו של אהרון כדי לחזק את נקודת המבט שלו, תוך שימוש לא נכון בתפקידו האמיתי של אהרון – לחזור בפני העם על דברי ה’ שהועברו דרך משה (ראו שמות ד’, י”ד). בקיצור, משה ביטא את מה שהרגיש, במקום למסור את מסר ה’.
העונש של משה על כך ש”נעל את נעליו” ולא נשאר לעמוד על אדמת הקודש הוא מידה כנגד מידה. ה’ גוזר שמשה לא יוכל להיכנס לארץ ישראל הקדושה: “יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם” (במדבר כ’, י”ב).
בנימה אישית, אני יכול להזדהות עם מעשהו של משה. רוב הטעויות שעשיתי בחיי היו כשנעלתי את נעליי בחזרה (ואני לא מדבר רק על לכלוך הרצפה). כשהאגו שלי נפגע, הפסקתי לפעול כמורה מדריך, כהורה אוהב, כבן זוג מתחשב או כילד תומך. במקום זאת, נתתי לכאב שלי להשתלט ופעלתי לפי מה שהרגשתי. ברגעים ההם, לא הייתי שליח ה’, כפי שהייתי צריך להיות. תחת זאת, נעלתי את נעליי, והפרדתי את עצמי מעמידה על אדמת קודש. נתתי לעצמי לשכוח שכיהודי אני צריך לפעול כמי שמייצג את רצון ה’.
במהלך ההלוויה של לאה, כשמשפחתה אמרה עליה קדיש, הבנתי שזו המשמעות של התפילה הזו. אמירת הקדיש מזכירה לנו את המטרה שלנו לעמוד על אדמת קודש. היא מזכירה לנו שלמרות הכאב שיש לנו כאנשים פרטיים, נבחרנו להיות עמו של ה’, ויש לנו שליחות לפעול תמיד בדרך קדושה ומרוממת. אמירת הקדיש שומרת על הנעליים שלנו חלוצות, גם כשזה קשה. כיהודים, לא משנה איך אנו מרגישים באופן אישי, עלינו להמשיך לעמוד על אדמת קודש.
לאה, את זכית להיקבר באדמת קודש. ראשית, נקברת בארץ ישראל, בסמוך לכפר התלמודי סוסיא. יתרה מכך, רב הקהילה שלך ספד לך, והעיד כיצד חתרת בעקביות לפעול בהתאם לרצון ה’. את גילמת את השאיפה הזו שכל יהודי חותר אליה, ואשר גם למשה רבנו הייתה קשה להשגה. יהי זכרך ברוך.
