דווקא בשבר – תקווה
דביר בן נחמיה
שליח לשעבר בוושינגטון (תשפ”ג)
כיום סטודנט למשפטים באוניברסיטה העברית.
לחצו כאן לגרסת PDF
לתרגום בספרדית ופורטוגזית
הסתלקותו של מנהיג חשוב אינה רק רגע משברי בניהול האומה; זהו בראש ובראשונה אבל. העם מאבד את המצפן הרוחני שלו, ומתייתם ממי שהגן עליו במשך שנות ההליכה במדבר. פרשתנו פותחת את הספר החמישי והאחרון של התורה. ובמהותו, ספר זה הוא נאום הפרידה של משה וזיקוק המורשת שלו. בדבריו הוא בוחר להוביל אותנו לאורך ההסיטוריה, ומתווך לנו את המסע הגדול של עם ישראל.
בשנת 1796 סיים את דרכו מנהיג אחר, ג’ורג’ וושינגטון שמו. הוא ירד מכהונתו לא בגלל קושי או חולשה פוליטית, אלא אדרבה מתוך קונזצוס רחב ותמיכה. וושינגטון בחר לסיים את נשיאותו כי הוא האמין שעל העם ללכת בדרך חדשה. וכאשר בוחנים את דבריו של משה מול נאום הפרידה המכונן של וושינגטון משנת 1796, מתגלים קווי דמיון עמוקים. שני המנהיגים הבינו כי דברי סיום הם למעשה יצירת התשתית לחייה העצמאיים של האומה בלעדיהם.
הצעד הראשון שמשה מתאר בנאומו היא האצלת סמכויותיו והקמת מערכת משפט. משה מכיר במגבלות כוחו של המנהיג היחיד: “אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם” (דברים א’, י”ב). הפתרון שלו הוא יצירת מערכת היררכית המבוססת על כישורים פקידותיים: “הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם, וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם” (דברים א’, י”ג). משה לא מוכן לתת לצדק להישען על עוצמתו שלו בלבד, אלא על מערכת משפטית אובייקטיבית וסדורה: “וָאֲצַוֶּה אֶת-שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא… שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק… לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן” (דברים א’, ט”ז-י”ז).
באופן דומה, וושינגטון בנאומו מזהיר כי ביסוס מערכות פוליטיות חייב להיות מלווה בפיצול כוחות ובחלוקתם בין רשויות נפרדות. הוא מדגיש כי שמירה על חלוקת סמכויות זו והקפדה על בקרות הדדיות חיוניות לחירות לא פחות מעצם הקמתן של הרשויות. שניהם ידעו שהשלטון היציב אינו של האדם הפרטי, אלא של החוק והצדק. המוסר האלוקי שמשה הוריד מהר סיני חייב לתפוס צורה בחייהם של עם ישראל.
בהמשך אותה פרשה, משה מגולל את מעלליו של העם, ומוכיח אותו על חטא המרגלים. אולם, שורש החטא שהוא מצביע עליו אינו פחד מלחמה, אלא חתרנות פנימית ויצירת מחנאות שפירקה את האמון בהנהגה: “וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה’ אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם…” (דברים א’, כ”ז). אותה בכייה באוהלים המיטה אסון על אותו דור.
וושינגטון מזהיר בדיוק מפני סכנה זו, ומתאר את נזקיה הקטלניים של חוסר ממלכתיות. הוא מתאר כיצד הסתה ופלגנות משבשת את הסדר הציבורי. הוא מציין שתחבולה נפוצה של מפלגה המחפשת השפעה היא עיוות והשחרה של כוונותיהם של אזורים אחרים, כדי להפוך זרים את מי שראוי שיאוחדו באחווה. עבור משה ווושינגטון כאחד, שיח כזה הוא סכנה ממשית שצפויה לעם.
ההסדרים שמשה מקים אינם מורכבים מנהלים טכניים בלבד, אלא יונקים מהצדקה מוסרית עליונה. כאשר הוא מזהיר את השופטים המנהליים מהטיות, הוא מסביר את הסיבה האמיתית לכך: “לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא” (דברים א’, י”ז). תוקפה המוסרי של מערכת המשפט נובע מכך שהיא משרתת אמת ומוסר נצחיים, ולא מתוך הכוח המדיני גרידא. גם וושינגטון מהדהד רעיון זה ומציב את הדת והמוסר כיסודות שאין לוותר עליהם עבור שגשוג מדיני. כדי להוכיח את טענתו, הוא נוגע בדיוק בהיבט המשפטי שמשה הזכיר ושואל: “מהו הביטחון לרכוש, למוניטין, לחיים – אם תחושת החובה הדתית תפקיר את השבועות אשר משמשות כאמצעי לבירור האמת בבתי המשפט?”.
אבל מעבר להדהוד נבואת משה שבדבריו של וושינגטון, שניהם מביטים קדימה. נאום פרידה של מנהיג מייסד הוא לעולם לא נסוב על עצמו, אלא הם ממשיכים לדאוג ולהזהיר את העם. כאשר וושינגטון בחר בעצמו לסיים את כהונתו, הוא הוכיח שהרפובליקה גדולה מכל מנהיג. מסורת ישראל וכנסת ישראל לעולם לא ישקרו. ודווקא בתוך האובדן הכבד של המנהיג הגדול ביותר בהיסטוריה, יש נצנוץ של תקווה. דבריו של משה רבינו אינם הפרק הראשון בספר האחרון, אלא המפה שדרכה המשרת הנאמן רומז לנו כי יש לעם עוד דרך ארוכה ללכת בה.
לתגובות: dvirbn4@gmail.com
