מהות הרגלים
שובל מלאכי
שליח לשעבר במלבורן (תשפ”ג)
מהנדס DevOps
לחצו כאן לגרסת PDF
לתרגום בספרדית ופורטוגזית
יש רגע אחד מעניין כשפותחים את ספר דברים. לכאורה, כבר למדנו הכול. יצאנו ממצרים, קיבלנו תורה, הקמנו משכן, למדנו את המצוות. מה עוד נשאר לומר?
אבל אז משה רבנו מתחיל לדבר.
ספר דברים הוא שונה מכל מה שקדם לו. ארבעת הספרים הראשונים נאמרו מפי הגבורה, ואילו כאן משה רבנו עומד מול העם, בחודש האחרון לחייו, ונושא את נאומו הגדול לפני הכניסה לארץ. אמנם כל דבריו נאמרו ברוח הקודש, והם חלק בלתי נפרד מחמישה חומשי תורה, אך הפעם התורה עוברת דרך קולו של משה. הוא אינו רק חוזר על מה שכבר נאמר; הוא מסביר, מדגיש, מאיר ומגלה את העומק שמסתתר מאחורי המצוות. הרבה מן הדברים שנאמרו בארבעת הספרים הראשונים היו כלליים או תמציתיים, וכעת משה מלמד את העם כיצד להבין אותם וכיצד לחיות אותם.
את ההבדל הזה אפשר לראות היטב כשמשווים בין פרשת פנחס לפרשת ראה.
בפרשת פנחס התורה מפרטת את סדר הקורבנות של כל חג: כמה פרים, כמה אילים, כמה כבשים, מה מקריבים ומתי. זו התורה במישור המעשי – איך מקיימים את המצווה. אולי אין זה מקרי שהדברים מופיעים דווקא בפרשה הקרויה על שמו של פנחס הכהן, שעבודת המקדש והקרבת הקורבנות הן חלק מרכזי מתפקידו.
ואז מגיע ספר דברים.
משה אינו עוסק עוד במספר הפרים והכבשים. הוא מבקש ללמד את העם דבר אחר: למה בכלל חוגגים?
בפרשת ראה, כשהתורה מתארת את שלושת הרגלים, כמעט שלא שומעים על הקורבנות. במקום זאת שומעים שוב ושוב מילה אחת: שמחה.
“ושמחת לפני ה’ אלוקיך… אתה ובנך ובתך, ועבדך ואמתך, והלוי, והגר, והיתום והאלמנה.”
משה רבנו מגלה לנו שהחג איננו רק אירוע של עבודת המקדש; הוא אירוע של עם. של קהילה. של אחדות.
שלוש פעמים בשנה כל עם ישראל עוזב את שגרת חייו ועולה לירושלים. עשירים ועניים, כוהנים ולוויים, גרים ויתומים, אלמנות ועבדים – כולם עומדים יחד לפני ה’. אין חג של אדם פרטי. יש חג של אומה שלמה.
את הרעיון הזה מחדד הרמב”ם בהלכות יום טוב (פרק ו’, הלכה י”ח). הוא מלמד ששמחת החג אינה נמדדת בכמות המאכלים שעל השולחן או באווירה המשפחתית בלבד, אלא דווקא בשאלה מי יושב סביב השולחן. וכך הוא כותב:
“וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש – אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו.”
איזו לשון חריפה. הרמב”ם אינו אומר רק שאין זו הנהגה ראויה; הוא קובע שזו כלל אינה שמחת מצווה. אם השמחה נשארת בתוך הבית ואינה פורצת החוצה אל מי שאין לו – היא הופכת להיות “שמחת כריסו”. בכך הרמב”ם למעשה מפרש את דבריו של משה רבנו: מהות החג אינה רק לשמוח, אלא לדאוג שגם האחר יוכל לשמוח.
זו אולי אחת המתנות הגדולות של ספר דברים. הוא מלמד אותנו שלא די לדעת איך מקיימים מצווה; צריך להבין גם למה מקיימים אותה. אפשר להקריב את כל הקורבנות בדיוק כפי שצריך, ובכל זאת להחמיץ את לב החג. ומשה רבנו אומר לנו: אם יצרתם שמחה משותפת, אם דאגתם שגם מי שאין לו ישמח, אם הרגשתם שכולנו משפחה אחת לפני הקב”ה – רק אז החג הגיע לייעודו.
אולי זו גם הקריאה אלינו. קל מאוד להשקיע בהכנות לחג – באוכל, בניקיונות, בתפילות ובכל הפרטים. אבל משה רבנו מזכיר לנו לעצור ולשאול: האם דאגנו שגם מי שסביבנו ישמח? האם יש מישהו בודד שאפשר להזמין? משפחה שזקוקה לעזרה? שכן שצריך מילה טובה?
אולי זו המתנה הגדולה של ספר דברים כולו. הוא אינו בא להחליף את התורה שניתנה בארבעת הספרים הראשונים, אלא להאיר אותה. פרשת פנחס מלמדת אותנו כיצד לקיים את החג – את סדר הקורבנות, את פרטי ההלכה ואת המעשה. פרשת ראה מלמדת אותנו לשם מה חוגגים – כדי ליצור עם אחד, קהילה אחת ושמחה אחת לפני הקב”ה, שמחה שיש בה מקום גם לגר, גם ליתום, גם לאלמנה וגם ללוי.
כי כשהמעשה מקבל משמעות – המצווה הופכת לחיים. וכשכולנו זוכים לשמוח יחד, כפי שמלמד אותנו משה רבנו, זו כבר אינה רק שמחת חג – זו שמחת מצווה אמיתית.
