שבועות
זיגי לבקוביץ
ידיד תורה מציון, מונטריאול
נהוג בכלל ישראל לקרוא את פרשת המרכבה מספר יחזקאל בחג השבועות. מנהג זה מבוסס על הברייתא בסוף מסכת מגילה (לא ע”א), שם אנו למדים על שתי דעות חלוקות בנוגע לקריאה בשבועות. דעה אחת קובעת כי כקריאה בתורה אנו קוראים את פרשת “שבעה שבועות” וההפטרה היא מספר חבקוק, בעוד הדעה השנייה קובעת כי הקריאה בתורה היא “בחודש השלישי” וההפטרה היא המרכבה מספר יחזקאל.
במבט ראשון, דברי הברייתא מעוררים קושי, שכן הגמרא במגילה (כה ע”א) מלמדת שאין מפטירים במרכבה, אף על פי שרבי יהודה מתיר זאת. כלל נקוט בידינו כי במחלוקת בין יחיד לרבים בענייני הלכה – הלכה כרבים. ואכן, דעת חכמים (הדעה הראשונה המובאת בגמרא) מבוססת מבחינה רעיונית, כפי שמסביר הרמב”ם (בפירוש המשניות שם): הסיבה שאין קוראים בפרשת המרכבה היא כדי שההמון, בשמעו אותה, לא ישאל שאלות שעלולות להביאו לידי ספקות. באופן דומה, רבנו עובדיה מברטנורא כותב שאין קוראים פרשה זו שמא יבואו יחידים להעמיק בה יתר על המידה. סביר להניח שזה אכן יקרה, שכן המטרה העיקרית של קריאת התורה והנביא בציבור היא שהעם יקשיב לדברים, ילמד אותם היטב, יעמיק בהם ויפנים את מסריהם הרוחניים והמעשיים.
שאלתנו כעת חריפה עוד יותר: בהינתן שאפילו ליחיד אסור לחקור בפירוש המרכבה, אלא אם כן הוא חכם במיוחד, מדוע ראו חכמים לנכון לתקן קריאה פומבית של פרשה שלימודה ברבים אסור?
כדי להבין מנהג זה, עלינו לחקור תחילה את הסיבה לקריאת פרשה ספציפית זו בשבועות. רש”י, על הברייתא במגילה שצוטטה לעיל, מסביר שאנו קוראים אותה משום שבסיני נגלו רבבותיו של הקדוש ברוך הוא. אך נשאלת השאלה – כיצד ניתן להשוות בין המרכבות שנגלו בסיני לאלו שנראו ליחזקאל? בסיני, ירד ה’ והופיע במרכבתו על מנת לשכון בתוך עם ישראל. לעומת זאת, בפרשה של יחזקאל, המרכבה עוזבת את המקדש ומייצגת את סילוק השכינה מארץ ישראל. אם כן, השאלה נותרת בעינה – מדוע אנו קוראים פרשה זו בשבועות?
ניתן להשיב כי קריאת ההפטרה אינה באה ללמד על המרכבה, שבה אין לנו רשות להעמיק. אלא, היא מובאת עבור הפסוק הראשון, שאותו אכן מותר לנו לפרש והוא מהווה את הבסיס לבחירתה כהפטרה. הפרק נפתח בתיאור הזמן והמקום שבו נמצא הנביא:
“וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹקִים”.
תיאור הזמן – “השנה השלושים” – קשה להבנה. השנה השלושים לְמה? רש”י מפרש על פי המדרש בסדר עולם שהשנה השלושים היא מהזמן שבו נמצא ספר התורה בימי יאשיהו מלך יהודה: שלושים השנים נספרו מתחילת היובל, שכן היובל האחרון חל בשנה השמונה-עשרה ליאשיהו, השנה שבה מצא חלקיהו את ספר התורה. מציאת הספר הייתה אירוע כביר בחיי האומה. ספר התורה שכתב משה נמצא בקודש הקודשים והוא היה פתוח בפרשת התוכחה. יאשיהו אסף את העם והם קיבלו על עצמם ברית, ללכת בדרכי ה’, כדי למנוע את החורבן שעליו הוזהר בספר.
נבואת יחזקאל מלמדת כי שלושים שנה מאוחר יותר, העם לא עמד בחלקו בברית. לפיכך, השכינה הסתלקה מעם ישראל. נעים יותר לקרוא את הפרשות בנביאים העוסקות במתן תורה ובזמנים של רצון שבהם עם ישראל מתואר כבעל קשר בל ינתק עם ה’. עם זאת, חכמים רצו ללמדנו אמת כואבת. קבלת התורה מחייבת אותנו לשמור את המצוות בקפדנות. אם העם שומר את הברית – מה טוב, אך אם הוא מבטל אותה, המרכבה שירדה בסיני תעלה חזרה לשמים, כסימן לגלות ולמימוש התוכחה והעונש.
כאשר נקראת פרשת המרכבה, אנו כאילו עדים להסתלקות השכינה, שנגרמה בשל הפרת הברית שנכרתה רק שלושים שנה קודם לכן. וגם אם המאזינים אינם מסוגלים להבין את הפרטים הנשגבים, הם מבינים היטב שה’ עזב את המקדש ומה עלינו לעשות כדי להשיבו לשכון בתוכנו.
שבועות אינו יכול להסתכם רק בשמחה ובעוגות גבינה. חג מתן תורה הוא חג של קבלת ברית וקבלת עול תורה על כל משמעויותיה. זהו החג שבו אנו מייחלים לשוב השכינה ולבניין בית המקדש.
