אחד הדברים המדהימים לגבי בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, הוא שכל פועלו הציוני הסתכם בשנים בודדות ממש. הרצל התחיל את פועלו הציוני בגיל 34, בעקבות משפט דרייפוס, שגרם לו למהפך תודעתי עמוק. הוא נפטר כבר בהיותו בן 44, כך שמרגע שהרעיון חלף במוחו ועד ימיו האחרונים חלפו לא יותר מ-10 שנים בלבד!

בשנים אלה הוא הקים את התנועה הציונית וארגן את הקונגרסים המפורסמים. בפועל הוא הותיר אחריו קבוצה רחבה של אנשים המאמינים ופועלים למען הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
לאחר פטירתו הרצל נקבר באחוזת הקבר של משפחת הרצל בבית הקברות דבלינג בווינה אך בצוואתו ציווה שמקום קבורה זה יהיה זמני עד אשר עם ישראל יביא אותו לקבורה בארץ ישראל. הוא ביקש שגם הוריו ייקברו בישראל.

התהליך לא היה פשוט בכלל. לאחר הקמת המדינה הוקמה ועדה עם נציגות של המוסדות הלאומיים, הממשלה והכנסת כדי לדון על התנאים. אחת השאלות המרכזיות הייתה היכן הרצל ייקבר. עלתה אפשרות לקברו בהר הכרמל אולם לבסוף הוחלט על ההר המתנשא סמוך לשכונת בית וגן – המוכר לכולנו היום בשם הר הרצל.
הכנסת העבירה חוק הקובע כי צוואתו תקוים.

ארונו הועבר יחד עם ארונות הוריו ואחותו בסדרת טקסים – בבית הקברות, בבית הכנסת הגדול, באולם הקונצרטים של שדה התעופה של וינה, בשדה התעופה בלוד, בכיכר הכנסת בתל אביב, במוסדות הלאומיים בירושלים ולבסוף כמובן במקום הקבורה עצמו. בטקס עצמו השתתפו כ-10,000 איש עם כל נכבדי המדינה ונציגי היישובים אשר הביאו עפר מיישוביהם והכניסו אותם לתוך הקבר. על אף כל הטקסיות בטקס הקבורה לא נישאו נאומים לפי בקשתו בצוואה.
רק לאחר 11 שנה הוצבה המצבה השחורה המלבנית המוכרת לנו היום. עד אז הייתה מצבה צנועה יותר.

לפני כעשור הוצאו עצמותיהם של ילדיו של הרצל, האנס ופאולינה, מבית העלמין היהודי בבורדו, ולמחרת נקברו בהר הרצל בסמוך לקבר אביהם. בין קבריהם הוקמה מצבה לזכרה של בתו השנייה של הרצל, טרודה, שנספתה בשואה. ב-5 בדצמבר 2007 הובא גם נכדו היחיד של הרצל, סטפן תיאודור נורמן, מוושינגטון לקבורה באותה חלקה.

תשומת הלב של תושבי המדינה מופנה למקום קבורתו בעיקר בערב יום העצמאות כאשר מתקיים במקום טקס הדלקות המשואות המסורתי אשר פותח את חגיגות העצמאות במדינה כולה.