תשעה באב: על מה אנחנו באמת מתאבלים?
הרבנית שרה קרנגל
שליחה לשעבר ביוהנסבורג (תשס”ג)
אמא גאה של שליחה שלנו במלבורן, חדוה.
מלמדת כיום מגוון נושאים, ובהם מחשבת ישראל,
תפילה וטהרת המשפחה.
מעבירה סדנאות וסיורים במקווה.
לחצו כאן לגרסת PDF
לתרגום בספרדית ופורטוגזית
אחת הסוגיות הנפוצות ביותר שאני שומעת מדי שנה בתקופה זו, היא האם אנחנו באמת מבינים ומצליחים להתחבר לאובדן בית המקדש. אחרי הכל, רבים אומרים, זה קרה לפני אלפי שנים ומעולם לא חווינו זאת, אז איך נוכל באמת להרגיש ולהתחבר לאובדן של משהו שמעולם לא היה לנו? רב אחד אף הרחיק לכת ואמר שאנו משלים את עצמנו – שאיננו מתאבלים באמת על בית המקדש, ורק צדיקים גדולים חשו אי פעם באובדנו. עם כל הכבוד, אני חולקת על כך. אני מאמינה שכולנו מתאבלים על בית המקדש, כל אחד בדרכו שלו. השאלה היא: איך זה נראה כיום?
כדי לענות על כך, עלינו לבחון מה מייצג בית המקדש, כיצד אובדנו השפיע על העולם ומה המשמעות של בנייתו מחדש עבורנו. חלק גדול מהעיסוק והלימוד סביב בית המקדש מתמקד בעבודה, בקורבנות ובמבנה עצמו. אך אנו יודעים שבית המקדש מייצג משהו גדול בהרבה מהפרטים הטכניים. הוא מייצג את החיבור שלנו עם ה’: “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם” (שמות כה:ח).
האלשיך הקדוש מדקדק בפסוק זה וכותב:
“בשום לב אל אומרו ושכנתי בתוכם ולא אמר בתוכו. והוא כי הנה שמעתי לומדים מכאן כי עיקר השראת שכינה באדם הוא ולא בבית מאומרו בתוכם”.
בניגוד לרש”י, שמפרש על פסוק זה: “ועשו לשמי בית קדושה” – כלומר, שאנו בונים “בית קדוש” למען שמו של ה’ כדי שיהיה לו מקום לשכון בו; האלשיך מעביר בבירור את המרכז אלינו. כלומר, שה’ חפץ לשכון בתוך כל אחד ואחד מאיתנו, ובית המקדש הוא האמצעי להשגת מטרה זו. זה לא קשור למבנה, זה קשור לאנשים.
משום כך כותב בעל ‘ספר חרדים’:
“בתוך לבבי משכן אבנה לזיוו, קרבן אקריב לו נפשי היחידה”(מילים שבעל ‘הפחד יצחק’, הרב הוטנר, הרחיב עליהן מאוחר יותר, והרב שמואל ברזיל הפך לשיר המפורסם: ‘בלבבי משכן אבנה’).
לפיכך, בתשעה באב איננו מתאבלים פשוט על האובדן הפיזי של בית המקדש, אלא על ניתוק הקשר והקרבה שלנו עם ה’ לאורך 2,000 שנות גלות. אנו מתאבלים על כישלוננו לעמוד בסטנדרט שבו השכינה שורה באופן קרוב וקבוע בתוך כל אחד מאיתנו. זהו דבר שאני מאמינה שכולנו יכולים להתחבר אליו ולהרגיש אותו עמוק בפנים.
שלוש השנים האחרונות של המלחמה בישראל והאנטישמיות ברחבי העולם הראו לנו היטב כמה אנחנו קרובים ועם זאת כמה אנחנו רחוקים מהאידיאל הזה. ראינו אינספור מעשים של חסד, אהבה, חיבור, רוחניות, גבורה והקרבה בעם ישראל. ויחד עם זאת, אילו כל אחד ואחד מאיתנו – כל יהודי, דתי ושאינו דתי כאחד, והעולם כולו – היה חי על פי אידיאל האלוקיות והקדושה, העולם כולו היה נראה אחרת לחלוטין. אני חושבת שעל אובדן העולם האידיאלי הזה אנו מתאבלים, והכמיהה לשובו היא דבר שכולנו יכולים להזדהות איתו.
אני חושבת שזהו גם הסוד מדוע תשעה באב הוא הן יום אבל והן יום שמחה עתידי. אני זוכרת שחייל שאל אותי פעם כיצד הוא יכול להסביר את תשעה באב לחבריו לשירות שאין להם מושג על משמעות היום. עניתי לו שאני בטוחה שכולם יכולים להתחבר לרעיון של עולם שבו אנשים חיים בהרמוניה עם עצמם ועם זולתם. עולם מלא באלוקיות, בכבוד, בטוב, באהבה ובשלום. על זה אנחנו מתאבלים ומכך אנו מתפללים.
אני מאמינה שמשום כך קובעת הגמרא (שבת לא.) שהכמיהה לגאולה היא עמוד תווך יסודי כל כך בחיינו:
“וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חׇכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ה’ הִיא אוֹצָרוֹ” (ישעיהו לג:ו)…”אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי, אי יראת ה׳ היא אוצר ו — אין, אי לא — לא”.
בין ששת הדברים שיישאלו אותנו כאשר נגיע לשמים נמצאת השאלה: “צפית לישועה?” – האם ייחלתם לגאולה השלמה? האם השתוקקתם למשיח, לגאולה, לבית המקדש? האם ציפיתם וחיכיתם בכיסופים לישועה? חלק מהשאלה הזו כולל גם את האבל על אובדנה והיעדרה. זה מה שאנו מתאבלים עליו ומתפללים עבורו בתשעה באב – שנוכחות ה’ תורגש בליבנו ובעולם. זו הסיבה שהגמרא מסיימת ביראת שמים, משום שזהו החיבור לה’ שקושר את הכל יחד. זו התקווה שלנו והכוח שלנו.
כפי שאומר רש”י על הפסוק לעיל:
“אמונת עיתך – את שהאמנת בהקב”ה בעתים שעברו עליך וצפית לישועה תהיה לך לחוסן”.
אני אוהבת לצטט לעיתים קרובות את הגמרא (ברכות לג:), המצטטת אף היא את הפסוק לעיל:
“ואמר רבי חנינא: הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים. שנאמר: ‘ועתה ישראל מה ה’ אלוהיך שואל מעמך כי אם ליראה’… אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר ‘יראת ה’ היא אוצרו'”.
ה’ מעריך ומוקיר יראת שמים מעל לכל דבר אחר.
אני תמיד מסיימת את הלימוד הזה במחשבה משלי, שמחזירה אותי למעשה לשאלתי המקורית: אם אנו יודעים שה’ שולט בהכל מלבד באמונה וביראת השמים שלנו – ואני חושבת שזה הוכח לנו שוב ושוב בשלוש השנים האחרונות; ואם הדבר עצמו שאנו מתאבלים עליו בתשעה באב – אותו אובדן של קרבה וחיבור לה’ – הוא בעצם הדבר שמעניק לנו את כוחנו ומביא את הישועה, הרי שזה בדיוק מה שאנו צריכים לעבוד עליו ולחזק. החדשות הטובות הן שלמרות כל האבל והטרגדיות לאורך הגלות הארוכה והכואבת הזו, אנו תמיד יודעים שלסיפור שלנו, הסיפור של עם ישראל, יש סוף שמח מאוד! מי ייתן והגאולה השלמה, בניין בית המקדש והשלום יגיעו במהרה בימינו!
אני מבקשת להקדיש את הדבר תורה הזה לאחייני האהוב, יקיר הכסטר הי”ד, שנפל בקרב בעזה בינואר 2024. הוא היה דוגמה אמיתית להבאת ה’ לעולם בכל מה שעשה. יהי זכרו ברוך.
